פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 156 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שנה ו-1 חודשים גנדי מנחם את דודי שולטי
אמי שרה נולדה בשדלץ כילדה עברה משפחתה לרחוב קרוחמלנה בסוקולוב פודלאסקי.
היא לא חיכתה למשיח, היא הלכה לשומר הצעיר וכך הגיעה ל"הכשרה" ועלתה ארצה 1933 והצטרפה לקיבוץ נען.
לכן היא, הייתה היחידה מכל משפחתה ש-1939 שנכבשה פולין ניצלה מחווית החיים(הקצרים והמתקצרים) תחת הכיבוש הנאצי.
שהגיעו אליה מכתבים מבי משפחתה על הסבל תחת הכיבוש הנאצי, ביקשה אמי ממוסדות הקיבוץ "עזרת קרובים" לשלוח אליהם מעט כסף, אך בקיבוץ סירבו הם היו מרוכזים בצימצומם בקשיים הקטנים שלהם לא הבינו את גודל הרגע...
אמי עזבה את הקיבוץ ועברה לת"א שם מצאה עבודה ושלחה למשפחתה כסף כמעט עד סיום המלחמה הגדולה דרך ארגונים הומנטריים. רק אחרי המלחמה הבינה שמסתו-1942. שלחה כסף לאנשים שכבר לא היו...
אמי נהגה להדליק נר נשמה לזכר משפחתה בכל יום כיפור.
אני כשגדלתי לא הבנתי איך ידעה אמי שהייתה בארץ מה קרה בעיירת ילדותה.
אמי הייתה אכולת רגשי אשמה על שנצלה ולא הצילה...
את משפחתה שהשאירה מאחור זוג הורים זיסל ומרדכי שני אחים וחמש אחיות...
בהמשך התברר שאחותה דבורה ניצלה בידי חסיד אומות עולם פולני ששלף אותה מהטור שצעד לרכבת והחביא אותה מתחת דיר חזירים במשק שלו.
ואח אחד מנחם שנעלם..ץ שמו לא אותר ע"י בין נרצחי טרבלינקה.
כדי להתחבר לרוח אותם ימים הנה תיאור קצר (שמצאה בתי) על מה שהתרחש בעיירה בחודשים שלפני הגירוש למוות:
ביקור של מושל וורשה במאי 1942 מסמל את תחילת תהליך ההשמדה של הקהילות היהודיות בעיירות סביב טרבלינקה. הצעירים נכלאו במחנות עבודה וחלקם הופרדו
ממשפחותיהם וחיו במחנה בקרבה לעיר.
בשל הקרבה למחנה ידעו שהיהודים יכולים לחוש בנעשה בטרבלינקה ולכן הושקעו מאמצים להונות אותם והתקיימו דיונים עם היודנראט. הובטח להם שלא ישלחו
להשמדה גם ביולי 1942 כשהרכבות עברו בעיירה בדרכן למחנה המוות וריח תאי הגזים הורגש באויר. הופצו שמועות שגורל זה יפסח על התושבים והם נטו להאמין
להן. הרכבות הוסיפו לעבור ויותר ויותר פרטים לגבי הנעשה בטרבלינקה הגיעו לעיירה. הייאוש והאפתיה הובילו להאחזות באשליה. באוגוסט 1942 נשחטו יהודי
שדליץ ולושיץ עיירות במרחק שלושה ק"מ מסוקולוב החדשות הביאו לבריחה המונית ליערות ולשדות. הכותב מספר שבאותו זמן ברח מהמחנה שבו היה כלוא ונכנס
לגטו לחפש את משפחתו. הוא מצא את חמו מחכה למוות כשהוא עטוף בספרי קודש, אך זה שלח אותו להמשיך בבריחה ועובר זמן ביערות, שם הוא מוצא יהודים
נמלטים נוספים. במשך שבועיים הסתתרו ביערות ובשדות כשהם נרדפים על ידי הגרמנים, המשטרה הפולנית ושודדים תוך שהם סובלים רעב ותשישות. הגרמנים
החליטו להשתמש ביודנראט והביעו תמיהה על בריחת היהודים. הועברה ידיעה שהחזרה לגטו בטוחה בתירוץ שעבודתם נדרשת. חלק מהיהודים חזרו לגטו אך חפרו
מקומות מסתור בתוך בתיהם כהכנה לגירוש המצופה. במוצאי יום כיפור 22 בספטמבר 1942 הקיפו גדודי אס.אס. את הגטו. למחרת בבוקר התחילה ההתקפה,
תחילה ביריות ולאחר שעות ספורות בכניסה לגטו והוצאת היהודים ממחבואיהם. באותו יום הצליחו לרכז כמחצית מהאוכלוסיה ולהוביל אותה ברכבות לטרבלינקה.
הצעדה לרכבות הייתה בריצה כאילו כדי להאיץ את הפרידה מעולם אכזר זה. השכנים הנוצרים צפו במרוץ באדישות מצדי הרחוב. בין המאספים הייתה אשה קטועת
רגל על קביים שנורתה כאשר לא הצליחה להתקדם במהירות. הרחוב נמלא בגוויותיהם של אלו שלא עמדו בקצב. המאבק כדי לרוקן את הגטו מיתרת תושביו נמשך
10 ימים, רבים מהמסתתרים נמצאו כתוצאה מבכי ילדים, היו מקרים רבים של הורים שמתוך פחת ואי שפיות רגעית חנקו את ילדיהם. אלו שנמצאו בימים
הראשונים נורו בקברי אחים בתוך הגטו. המחבר מתאר הוצאה להורג כזו שלה היה עד כשנשלח לעבודה בקרבה לגדר התיל של הגטו. אנשים ונשים סודרו בטורים
עורפיים של עשרה וכדור אחד נורה בהם שכמובן לא הרג את כולם, אלו שלא מתו נקברו חיים. בימים האחרונים לפני חיסול הגטו היהודים הנותרים יצאו מרצונם
ממחבואיהם כשהם מעדיפים בייאושם מוות בתאי הגזים. בזמן שבגטו נמשך הרצח התנהלו החיים בצד הארי כתיקונם. לאחר ריקון הגטו התחילה ביזה של הרכוש
היהודי שנותר.
במחנה העבודה שבו שהה המחבר לא הוכרזה פקודת ההשמדה באופן מיידי אך אחדים הומתו בהתקפות אקרעיות של המרצחים. לאחר עשרה ימים נוספים נשלחו גם
המחבר ויהודים נוספים שהתחבאו לטרבלינקה.
תעלומת העלמו של דודי מנחם אייזנברג דרבנה אותי לכתוב סיפור בדיוני זה
להשתמע
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
