בחייו מחמוד לימד אותי לאכול חומוס עם פול,
בחייו מחמוד לימד אותי לשתות בירה לבנה,
בחייו מחמוד לימד אותי לקבל את האחר וגם יותר,
אך יותר מכל הלמידות שלימד אותי מחמוד בחייו, לימד אותי מחמוד במותו!
את מחמוד היכרתי באחד מימי החופש הגדול של נעורי. כילד הייתי פטריוט ואולי אפילו קצת אדיוט...
עד שהכרתי את מחמוד הייתי מסכם במחברת חשבון מיוחדת את מספר הערבים שנהרגו או חוסלו בידי זרועות הביטחון לפני ואחרי קום המדינה. פשוט שנאתי ערבים!
מחמוד היה הערבי הממשי הראשון שבאמת הכרתי!
באותו חופש גדול רציתי להרוויח את דמי הכיס שלי. אז הלכתי לעבוד בנמל יפו שם עבד אבי ומחמוד עבד אצלו במחלקה. צירוף מקרים זה שינה את חיי.
כאשר הגעתי אבי הציג אותי בפני מחמוד, ובצד אמר לי: שמחמוד "ערבי טוב" שאפשר לסמוך עליו.
שאלתי אותו מזאת אומרת? איך הוא יודע? אז אבי ידע אותי שמשפחתו של מחמוד הוציאה את משה שרת מיפו עם פרוץ המאורעות ב-1947 והעבירה אותו בסירת דיג למקום מבטחים בת"א. שמעתי ונרגעתי.
עבדנו יחד בארגון מחסן החבלים, במהירות נוצרה כימיה. למרות שמחמוד היה כחמש שנים מבוגר ממני, התייחס אלי ברצינות ובחברות וזה עבד עלי. שהגיע הזמן לאכול לקח אותי לחומוסיה ברחוב 60 בעג'מי, למדתי לאהוב פול ולאכול את המנה עם ירקות חתוכים לרבעים. חזרתי עם תחושה שעברתי חוויה ראשונית.
עד למפגש הזה, כבן לעם נרדף, חשבתי שאני יודע מה רוצים כל הערבים... שאני מכיר אותם... והתברר במקרה הזה שלא היא, ויותר מזה הבנתי שלפחות מבחינה לוגית ההנחות דורשות בדיקה. אך יחד עם זאת שמרתי את מערכת היחסים החדשה הזו בסוד משאר חברי, פשוט לא העזתי לומר עדיין בקול שיש לי חבר ערבי.
למחמוד שהיה גם דייג, הייתה סירת מנוע. מדי פעם היה בא בשבתות ואוסף אותי מתוך הירקון מתחת לאקליפטוסים הענקיים. מחמוד היה עוגן ואני הייתי קופץ בהתרגשות לסירתו. לאחר זאת יחד היינו יוצאים לים ושטים אפילו עד חוף "אכדיה" ושם הייתי קופץ שוב הפעם מתוך הסירה ושוחה שבלבי גאוה על ה"התפלחות" המוצלחת ששומרי החוף אפילו לא חשבו עליה! לסירה היית תחתית כפולה כמובן ובתוכה העמיס מחמוד בקבוקי בירה. בתחילה אני מצאתי אחד של בירה "שחורה" ושתיתי אותו, אך בהמשך מחמוד שכנע אותי לנסות גם את ה"לבנה", חזרתי הביתה מבוסם, אבל בהמשך למדתי להינות בכיף מהרפתקאה הזו.
החופשה עברה, אך המפגשים שלנו המשיכו כל עוד מזג האויר איפשר לנו לצאת לים...
עבר זמן, ביום שגרתי למדי, חזר אבי מהנמל ובפיו בשורת איוב: מחמוד נעצר, נעצר על ריגול...
אני נדהמתי ותליתי שאלה באבי: איך זה יכול להיות הרי אתה אמרת?! אתה הרי אמרת שהוא ערבי טוב, ממשפחה ערבית טובה שהצילה את שרתוק, ראש הממשלה של ישראל, איך זה יכול להיות?
אבי לא ממש ענה לי רק התבצר באמונתו בממסד. לא היה לו כל ספק, "ברור שהמשטרה יודעת מה שהיא עושה!"
לא עברו אפילו שבועיים ועיני נתקלו בידיעה קטנה בעתון "עציר ערבי התאבד בכלא עכו" העציר הזה היה החבר ה"אחר" שלי...לא היה לי מישהו לחלוק איתו, לשתף אותו בכאב, לא ידעתי את נפשי
בקיץ הבא כשהגעתי שוב לעבוד בנמל היה זה לגמרי אחרת.
היה לי חלל גדול בלב. מחמוד חסר לי, וגם שאלות מדוע? איך? ולמה? הטרידו את מנוחתי לא הייתי שלם עם הסבריו של אבי, אך לא העזתי לחזור למקומות אליהם הייתי הולך יחד עם מחמוד.
משהו בילדות שלי נסדק, אך "ברחתי", וכיסיתי את השאלות המטרידות, באקשן של תנועת הנוער, קן צפון, אהבה ראשונה שנדלקה, כל אלה כמעט קברו את זכרונו של מחמוד.
לקח לי עוד תקופה, עד שאספתי אומץ והלכתי לעג'מי לשאול את מכיריו של מחמוד מה קרה? מדוע ואיך?
ומה ששמעתי ערער את אמונתי העיוורת בצדק הציוני. על פי עדות חבריו, מחמוד יצא נגד עסקה שרקחו אנשי הוואקף ביפו. הוא ניסה לארגן מחאה נגד כוונתם למכור את שטח בית הקברות המוסלמי, שמצפון לשכונת מחלול, ליזמים של מלון הילטון. בעקבות פעילותו זו נעצר, כביכול, באשמת ריגול. ובמעצר זה סיים את חייו הקצרים.
למרות שהתקשתי לקבל בביטחון סיפור זה, הספקות החלו לנקר בליבי...
החברות הקצרה, סיומה הטרגי וסיפור הרקע היפואי שלה היו לי ראשיתה של התפקחות מאמונתי חסרת הספקות ב" צדקת דרכנו" !!!
כשבגרתי, נתקלתי בסיפורו של ג'אן טארו ב"דבר" של קאמי, על הרגע שבו השתחרר ויצא מצלו של אביו השופט. קטע זה הדליק בי ניצוץ, היה זה רגע מכונן שהדהד והתחבר לסיפור הנסתר מילדותי.
בחייו מחמוד לימד אותי לשתות בירה לבנה,
בחייו מחמוד לימד אותי לקבל את האחר וגם יותר,
אך יותר מכל הלמידות שלימד אותי מחמוד בחייו, לימד אותי מחמוד במותו!
את מחמוד היכרתי באחד מימי החופש הגדול של נעורי. כילד הייתי פטריוט ואולי אפילו קצת אדיוט...
עד שהכרתי את מחמוד הייתי מסכם במחברת חשבון מיוחדת את מספר הערבים שנהרגו או חוסלו בידי זרועות הביטחון לפני ואחרי קום המדינה. פשוט שנאתי ערבים!
מחמוד היה הערבי הממשי הראשון שבאמת הכרתי!
באותו חופש גדול רציתי להרוויח את דמי הכיס שלי. אז הלכתי לעבוד בנמל יפו שם עבד אבי ומחמוד עבד אצלו במחלקה. צירוף מקרים זה שינה את חיי.
כאשר הגעתי אבי הציג אותי בפני מחמוד, ובצד אמר לי: שמחמוד "ערבי טוב" שאפשר לסמוך עליו.
שאלתי אותו מזאת אומרת? איך הוא יודע? אז אבי ידע אותי שמשפחתו של מחמוד הוציאה את משה שרת מיפו עם פרוץ המאורעות ב-1947 והעבירה אותו בסירת דיג למקום מבטחים בת"א. שמעתי ונרגעתי.
עבדנו יחד בארגון מחסן החבלים, במהירות נוצרה כימיה. למרות שמחמוד היה כחמש שנים מבוגר ממני, התייחס אלי ברצינות ובחברות וזה עבד עלי. שהגיע הזמן לאכול לקח אותי לחומוסיה ברחוב 60 בעג'מי, למדתי לאהוב פול ולאכול את המנה עם ירקות חתוכים לרבעים. חזרתי עם תחושה שעברתי חוויה ראשונית.
עד למפגש הזה, כבן לעם נרדף, חשבתי שאני יודע מה רוצים כל הערבים... שאני מכיר אותם... והתברר במקרה הזה שלא היא, ויותר מזה הבנתי שלפחות מבחינה לוגית ההנחות דורשות בדיקה. אך יחד עם זאת שמרתי את מערכת היחסים החדשה הזו בסוד משאר חברי, פשוט לא העזתי לומר עדיין בקול שיש לי חבר ערבי.
למחמוד שהיה גם דייג, הייתה סירת מנוע. מדי פעם היה בא בשבתות ואוסף אותי מתוך הירקון מתחת לאקליפטוסים הענקיים. מחמוד היה עוגן ואני הייתי קופץ בהתרגשות לסירתו. לאחר זאת יחד היינו יוצאים לים ושטים אפילו עד חוף "אכדיה" ושם הייתי קופץ שוב הפעם מתוך הסירה ושוחה שבלבי גאוה על ה"התפלחות" המוצלחת ששומרי החוף אפילו לא חשבו עליה! לסירה היית תחתית כפולה כמובן ובתוכה העמיס מחמוד בקבוקי בירה. בתחילה אני מצאתי אחד של בירה "שחורה" ושתיתי אותו, אך בהמשך מחמוד שכנע אותי לנסות גם את ה"לבנה", חזרתי הביתה מבוסם, אבל בהמשך למדתי להינות בכיף מהרפתקאה הזו.
החופשה עברה, אך המפגשים שלנו המשיכו כל עוד מזג האויר איפשר לנו לצאת לים...
עבר זמן, ביום שגרתי למדי, חזר אבי מהנמל ובפיו בשורת איוב: מחמוד נעצר, נעצר על ריגול...
אני נדהמתי ותליתי שאלה באבי: איך זה יכול להיות הרי אתה אמרת?! אתה הרי אמרת שהוא ערבי טוב, ממשפחה ערבית טובה שהצילה את שרתוק, ראש הממשלה של ישראל, איך זה יכול להיות?
אבי לא ממש ענה לי רק התבצר באמונתו בממסד. לא היה לו כל ספק, "ברור שהמשטרה יודעת מה שהיא עושה!"
לא עברו אפילו שבועיים ועיני נתקלו בידיעה קטנה בעתון "עציר ערבי התאבד בכלא עכו" העציר הזה היה החבר ה"אחר" שלי...לא היה לי מישהו לחלוק איתו, לשתף אותו בכאב, לא ידעתי את נפשי
בקיץ הבא כשהגעתי שוב לעבוד בנמל היה זה לגמרי אחרת.
היה לי חלל גדול בלב. מחמוד חסר לי, וגם שאלות מדוע? איך? ולמה? הטרידו את מנוחתי לא הייתי שלם עם הסבריו של אבי, אך לא העזתי לחזור למקומות אליהם הייתי הולך יחד עם מחמוד.
משהו בילדות שלי נסדק, אך "ברחתי", וכיסיתי את השאלות המטרידות, באקשן של תנועת הנוער, קן צפון, אהבה ראשונה שנדלקה, כל אלה כמעט קברו את זכרונו של מחמוד.
לקח לי עוד תקופה, עד שאספתי אומץ והלכתי לעג'מי לשאול את מכיריו של מחמוד מה קרה? מדוע ואיך?
ומה ששמעתי ערער את אמונתי העיוורת בצדק הציוני. על פי עדות חבריו, מחמוד יצא נגד עסקה שרקחו אנשי הוואקף ביפו. הוא ניסה לארגן מחאה נגד כוונתם למכור את שטח בית הקברות המוסלמי, שמצפון לשכונת מחלול, ליזמים של מלון הילטון. בעקבות פעילותו זו נעצר, כביכול, באשמת ריגול. ובמעצר זה סיים את חייו הקצרים.
למרות שהתקשתי לקבל בביטחון סיפור זה, הספקות החלו לנקר בליבי...
החברות הקצרה, סיומה הטרגי וסיפור הרקע היפואי שלה היו לי ראשיתה של התפקחות מאמונתי חסרת הספקות ב" צדקת דרכנו" !!!
כשבגרתי, נתקלתי בסיפורו של ג'אן טארו ב"דבר" של קאמי, על הרגע שבו השתחרר ויצא מצלו של אביו השופט. קטע זה הדליק בי ניצוץ, היה זה רגע מכונן שהדהד והתחבר לסיפור הנסתר מילדותי.