קטע מתוך הספר "ששת הימים של יונתן יבוק", המספר על חייל צעיר שמצא עצמו נטוש ופצוע מאחורי קווי המצרים במלחמת יום כיפור
שחמט
אני מעלה במחשבתי את המשחק בצל האלון, על שולחן האבן, בו הותוו ששים וארבעה ריבועים, שחור – לבן לסירוגין. רגעים נדירים של שמחה משפחתית עם האח הבכור, שספק אם יחזרו. מפילים היינו חיילים זה לזה, מפנים את השטח לפרשים, לרצים, לצריחים ולמלכות. ישחקו נא החיילים לפנינו. ישחקו ויפילו את אויביהם באלכסון. ישחקו ויפלו על משמרתם. ישחקו ולעולם לא יגיעו אל הקצה השני של המגרש. לעולם לא יהפכו למלכות. ואולי דווקא יגיעו פה ושם. יהפכו מגלמים לפרפרי מלכות שראשם ייקפד בקפידה מיד עם הגיעם.
ככה גם אנחנו, חיילים בלוח שחמט אינסופי. רק שאנחנו לא שמונה אלא מאות ואלפים. ומי יודע מי מתוכנו ישוב ומי לא (אני כבר לא, האימה מנפנפת בכנפיה מולי). האם גולדה היא המלכה ומשה הוא המלך? ומה תפקידו של המג"ד בסיפור? הרי רק לפני יום היה הוא אלוהים, ועכשיו, כה מהר, אינו צריח, אף לא רץ, ומי יודע, אולי הוא כבר פשוט סוס מת. כן, הכול פה מוזר. המלכים לא מלכים, והצריחים לא צריחים, ורק החיילים נשארו מה שהיו תמיד - בשר תותחים.
נכתב לפני שבוע וחצי
ברווז עיתונאי/ ירון פז
זה היה די מוזר, לראות אותו שוחה בבריכה של הכנסת, נע מצד לצד תוך כדי התקדמות. הראש, יבש, מחוץ למים.
ניגשתי אליו, לברר מי זה המכוער. "איקארוס ברנהולץ, עיתונאי," הציג את עצמו.
"ברור," אמרתי, "אתה הכי מתאים להיות כתב פרלמנטרי."
"כן, ככה זה אתנו הברווזים. לא ממש שוחים, לא ממש מעופפים, ובאשר לריצה, לא בדיוק אסתר רוט-שחמורוב. אז מה נשאר? עיתונות."
"גם אני ברווזה" אמרתי. "לא ממש משוררת, לא איזה מחברת רומנים דגולה. מה נשאר? סיפורים קצרים."
דבר הוביל לדבר. להפתעתי, לא הסב ראשו כשגהרתי לעברו. התנשקנו ארוכות. המקור שלו היה מעט מלוח אבל זה לא הפריע לי לרגע.
"הלו, הלו, פה זה לא מקום לנשיקות", ניסה קצין הכנסת לגרש אותנו. התעלמנו.
כשברנהולץ הפך לברבור, טיפסתי על גבו ויצאנו יחד אל המרחבים. הרגשתי כמו בסצנת הסיום של מערבון כשהגיבור רוכב אל השקיעה, אי שם באופק. הפי אנד. אבל לך תדע. עם אחד שקוראים לו איקארוס, הכול יכול לקרות. בהזדמנות הראשונה, אקנה סופר-גלו. שיהיה. למקרה שיחליט לעוף אל השמש.
נכתב לפני שבוע וחצי
תאנה / ירון פז
מהאמבולנס אל הבית. אל ההוספיס-בית, מילה שאף אחד אינו משתמש בה, אבל אני יודעת שהיא קיימת. נהג האמבולנס עוזר ליואל להוריד אותי אל הבית. מי יודע באיזו צורה אהיה כשאעלה חזרה אל הרחוב. כי בחיפה כמו בחיפה. חצי מהאוכלוסיה מורידה את הזבל והחצי השני מעלה אותו. ולמרות שבשנים האחרונות אנחנו מתגוררים בבית שמעלה את הזבל, מתחת למפלס הרחוב, אני שואלת את עצמי, בזמן שהם מורידים אותי מטה אל המאפליה, אם לא התהפכו היוצרות ואם לא הפכנו, ברגע זה ממש, לשייכים לאותו חצי שמוריד את הזבל.
בדרכנו עברנו דרך התאנה. היא כמוני. בקרוב תמות. תולעים אוכלות אותה מבפנים. הופכות את תוכה לאבקה. לא, היא לא תקבל אדריאמיצין. אף אחד לא ייקח אותה לסי.טי. ולא יסובב מגנטים של דימות סביב גזעה. אבל היא תמות בקרוב. לא תחנוט עוד את פגיה. לא תשיר את עליה בסתיו. לא תתהדר עוד במנורות מגוחכות. לא תשעין סוכה על עצמה. לא תמלא את האוויר בריח שלה. הריח של הארץ הקשה הזאת. אתם רואים, אין צורך בסרטן על מנת למות. אפשר גם מתולעים.
נכתב לפני שבוע וחצי
