תאנה / ירון פז
מהאמבולנס אל הבית. אל ההוספיס-בית, מילה שאף אחד אינו משתמש בה, אבל אני יודעת שהיא קיימת. נהג האמבולנס עוזר ליואל להוריד אותי אל הבית. מי יודע באיזו צורה אהיה כשאעלה חזרה אל הרחוב. כי בחיפה כמו בחיפה. חצי מהאוכלוסיה מורידה את הזבל והחצי השני מעלה אותו. ולמרות שבשנים האחרונות אנחנו מתגוררים בבית שמעלה את הזבל, מתחת למפלס הרחוב, אני שואלת את עצמי, בזמן שהם מורידים אותי מטה אל המאפליה, אם לא התהפכו היוצרות ואם לא הפכנו, ברגע זה ממש, לשייכים לאותו חצי שמוריד את הזבל.
בדרכנו עברנו דרך התאנה. היא כמוני. בקרוב תמות. תולעים אוכלות אותה מבפנים. הופכות את תוכה לאבקה. לא, היא לא תקבל אדריאמיצין. אף אחד לא ייקח אותה לסי.טי. ולא יסובב מגנטים של דימות סביב גזעה. אבל היא תמות בקרוב. לא תחנוט עוד את פגיה. לא תשיר את עליה בסתיו. לא תתהדר עוד במנורות מגוחכות. לא תשעין סוכה על עצמה. לא תמלא את האוויר בריח שלה. הריח של הארץ הקשה הזאת. אתם רואים, אין צורך בסרטן על מנת למות. אפשר גם מתולעים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
