על ספר זה


ספר זה מוקדש לכל חייליה ומפקדיה של פלוגת החרמ"ש י', גדוד 79, ששכלה שמונה-עשר מאנשיה במהלך המלחמה וביניהם איתי ידעיה הי"ד, הגיס שיכול היה להיות לי. הקטעים המצוטטים בפרק "מכתבים" ובפרק "כה אמר יונתן" נלקחו מתוך מכתביו וכתביו כפי שהופיעו בדפוס בחוברת לזכרו.


הספר שואב ממקורות ומאירועים רבים. תודתי נתונה לכל מי שנתן ידו לתחקיר ובפרט לגדעון ו., משה ק., וצביקה ב. על עזרתם במציאת מסמכים ועדויות רלוונטיות. לא אחת נתקלתי בסתירות מהותיות בדיווחים אלו. אין להתפלא על כך. כידוע, מאורעות טראומטיים, דרכם שהם מטים את הזיכרון ומפצלים לרסיסים את העבר. וזאת, עוד טרם שהוספנו את פגעיהן של חמישים שנות שכחה.


תודה מיוחדת לארז אשרוב, עורך הספר. העבודה מולו הייתה לא פחות מאשר תענוג אינטלקטואלי צרוף.


פרולוג


קל זה לא היה. שעות ארוכות של ישיבה בגב כפוף מעל קלסרים מעלי אבק. חודשים של נזלת, פרי שנאת הגוף את הקרדית, ואולי ההפך, פרי שנאת הקרדית את גופי. שיחות טלפון חטופות. מסעות שכנועים. גיוס הרצון הטוב, ייסורי המצפון, הפחדים, המצוקות. "עדיף ככה, תאמינו לי," אמרתי לבני שיחי, נטול כל אמונה. בי. בהם. בדוברים הרשמיים, תהא דרגתם אשר תהיה. איך אמר לי איזה נהג נגמ"ש שתחקרתי במהלך כתיבת הספר, "אין לך טיפת מושג איזה כובד יש לאיש מת."


אבל זאת בדיוק הייתה הבעיה. היה לי מושג. אוהו, כמה שהיה לי מושג.


בגלל הבעיה ובגלל המושג. הספר.


מיזנסצנה


ייאמר מיד לזכותו של יונתן, כי בתוך שניות ספורות קלט היכן הוא נמצא. לא סיירת כמו אחיו הבכור, גם לא ניירת כמו איצקו, האח של גיא. חרמ"ש. כושר גופני ממוצע, מוטיבציה ממוצעת. לא מהמתנדבים. גם לא מהסרבנים. עמישראל. יש חכמים ויש טיפשים. יש גבוהים ויש נמוכים. יש רזים ויש שמנמנים. יש מהם שכמהים לשרת את המדינה, ויש כאלו שאם רק תיתן להם, מיד ימצאו איזו פינה שקטה להתחפ"ש בה, ולעזאזל כל המשימות של המחלקה.


ואיפה הוא? איפה הוא ממוקם בתוך כל הסיפור הזה? מתנדנד. בראשית רצה מחשבים. הרי זה בדיוק מה שמתאים לו. גם הראייה ככה-ככה. וגם המשקל. נו, טוב, רזה הוא לא. לעומת זאת, תמיד נחשב בקיבוץ לחכם, או שאולי לחכמולוג. משלא קיבל מחשבים, קיבל עליו את הדין. חרמ"ש. או בעצם חרמ"ח. חיל רגלים מחורבן.


את שמעון פגש עוד בבקו"ם. יחד המשיכו למחנה נתן. יחד נשלחו לסייד את מגורי הנהגים, בשלב הטרום-טירונות, בעודם ממתינים לשאר המתגייסים. יונתן מצא פתיל שחור. שמעון הדליק ויונתן מדד לו זמנים. 30 שניות לפתיל 30 סנטימטרים. שמעון סיפר שלמד ב"הדסים", ושהוא רוצה להיות קצין. אולי בגלל זה המשיך לסייד. יונתן דווקא לא שאף לקצונה. אולי בגלל זה חיפף בסיוד. שמעון אכן סיים את הטירונות כחניך מצטיין. האם הגשים את רצונו להיות קצין? למיטב ידיעתי לא. אבל זה כבר נושא לסיפור בפני עצמו.


ווזניק


ווזניק. הלחם של ווזווז וקיבוצניק. בכל הפלוגה היו שני קיבוצניקים בלבד, וגם הם הגיעו בטעות. כבר ביום הראשון של הטירונות חשו בכך, אורי מ"נתיב'לה" והוא עצמו, כשהוטל עליהם לשאת את הפק"לים הכבדים ביותר. "אתם קיבוצניקים. מגיל אפס עובדים בשדה, אז אין לכם בעיה לסחוב את המקלע אתכם לכל מקום. וקחו איתכם ת'פק"ל טרנזיסטור, שיהיה לכם מה לשמוע בדרך...." לך תסביר לרפי השכל האלה, שאילו הוא ואורי היו כה חזקים, מן הסתם היו נמצאים ביחידה יותר איכותית, ולא בתערובת זו המכילה אוסף של אזרחים שמה שמדביק אותם יחד הוא שמן רובים, חצי חבית של סולר, וטקס חניכה של "שלושים שניות היית כאן, שלושים שניות היית שם."


גם ההמשך לא בישר טובות. כבר בבוקר המחרת, בהשכמה, נוצר המשבר הראשון. ודווקא על ידי אורי. זה לא שאורי רצה לעשות בעיות או משהו. שלא כמו עבור העירוניים המסריחונים, עבורו, השכמה בחמש הייתה עניין של מה בכך. כי מה הבעיה לקום בחמש בבוקר אחרי קיץ של עבודה ברפת של נתיב'לה? אין שום סיבה שבעולם שהוא יסבול בגלל המפונדרקים האלה. והרי הסמל חזר והדגיש שהמחלקה כולה תסבול על כל פאק של מישהו ממרכיביה, ולא מעניין אותו מי, כמה ולמה.


"קומו, זונות," צרח אורי. "קומו, זונות, שלא כל המחלקה תידפק... קומו, זונות, בגללכם נאכל חרא במסדר." גם אם הייתה מידה של היגיון בדבריו, הרי שהקול הקרקרני משהו, לא היטיב עם בעליו. "שתוק, יא ווזניק. לך תזיין פרות במקום לבלבל ת'מוח על הבוקר," נשמעה קריאה. שנייה מאוחר יותר התעופפה לה נעל צבאית שחורה, ובה גרב מסריח, לכיוונו של הרפתן. "אתה תדאג לעצמך, ומי שרוצה לישון, זה בעיה שלו. שימשיך לישון. מי אתה שתקרא לי זונה? מי אתה בכלל שתעיר אותי?"


אורי כמובן לא התייחס. עדיף לא להתייחס לאלה. אם המחלקה צריכה לקום, אז המחלקה צריכה לקום. העירוניים האלה כל כך מפונקים. הוא לא יפסיק לעשות את הדבר הנכון. הוא ימשיך להעיר את המחלקה גם אם ייזרקו עליו אלף זוגות נעליים.


"תקשיב אורי, אתה אולי צודק, אבל לפעמים עדיף להוריד פרופיל ולא להסתבך עם יוסי," הסביר לו אחי את עובדות החיים. "אבל אתה, יש לך ראש קאפס, כמו שאומרים אצלנו היהלומנים. עדיף לדבר עם הלמפה מאשר איתך."


אחי צדק. אחי תמיד צודק. אורי המשיך לקרקר את "קומו זונות" מדי בוקר. ויוסי, בתורו, המשיך לזרוק עליו נעל, ולפעמים אפילו שתיים, מדי בוקר.


חמורבי


חמורבי לא באמת היה בבלי. בעבר נקרא יוסי או אולי חזי, לך תדע. בעבר גם זרק נעליים על מי שהפריע לו לישון. אבל אחרי שלושה חודשים שכך קראו לו כולם, גם סגל הפלוגה וגם החיילים, נראה היה שאפילו הוא עצמו שכח מה היה שמו המקורי. הכול התחיל מריתוק די מקרי, כמותו ניתן למצוא בכל פלוגת טירונים. הרי מישהו צריך להישאר לשמור בשבת על המאהל שבשטח אש אום- דרג'. לא ככה? אז למה לעשות מספרי מוות ולדפוק את הטובים? עדיף למצוא מישהו שקצת איחר למסדר בוקר, ושתמיד יש לו פילים בקנה, ושהוא לא בדיוק מאלה שנכנסים תחת האלונקה לקראת סוף המסע, כשכולם כבר תשושים. אז שיישאר שבת. הנקודה היא שאיש מהסגל לא שיער עד כמה חשובה הייתה דווקא השבת ההיא ליוסי, שאולי בעצם היה חזי.


יתרה מזאת, איש לא לקח בחשבון שיוסי שלנו מתגורר בערד. וכמה זה אום-דרג' מערד? חמישה-עשר קילומטר קו אווירי, מקסימום. לא יותר. אז מה יש להתפלא כאן שהבחור הפגין יוזמה, ירד לכיוון דרום, אל הג'הלין, אימץ לעצמו חמור שהסתובב בשטח, ורכב עימו הביתה. לא מדובר כאן בנפקדות רצינית או חלילה בעריקה. הרי עוד לפני צאת השבת כבר היה בחזרה – שיחרר את החמור לדרכו ממש לפני השין-גימל – בדיוק בזמן למשמרת שלו. זה שבין לבין דווח כנעדר, היו שאמרו חטוף, זה עניין אחר. ולך תסביר לרכז האזורי של השב"כ שכבר פרש אוזניים בכל הגזרה, שמדובר באיזה הברזה קטנה של אחד יוסי, או אולי חזי.


כך או כך, יוסי המשיך את הסדרה בשטח כשהוא יוצא מדי בוקר לאימונים כרגיל כשהוא חבוש בקסדת קלימרו אדומה עשויה מהחלק הפנימי של הקפל"ד, וחוזר עמה בערב היישר אל משטח פודרה תחום בקונצרטינה אליה הוצמד שלט "מעצר שטח." לשגרת אימונים זאת קדם הטקס המשפיל הרגיל שבו המ"פ שואל את הבחור האם הוא מוכן להישפט בפניו. תשובה שלילית לא משנה הרבה. יוש הרס"פ דואג להעמיד את האשם מאחורי המ"פ, וזה גוזר מה שגוזר. הרי ברור לכולם שהטיפול בנפקדות מהסוג הזה צריך להתבצע במסגרת הפלוגה, אין צורך לכבס בחוץ.


ומאז נעלם היוסי, או אולי החזי, והופיע "חמורבי". "קח את חמורבי לסיירת זבל," "חמורבי, מתי אתה שומר הלילה?" "חמורבי, יש לך אש אולי?"


היו גם רשעים, לא מהמחלקה שלהם, כמובן, אלא ממחלקות אחרות, שקיצרו את השם. הורידו את שתי האותיות הסופיות. אפילו רז המ"מ, שבדרך כלל הסתייג מהתעלולים של המ"פ, נשמע כשהוא פולט אנחה מגרונו באחד ממסדרי הבוקר, "זו פעם ראשונה בחיים שלי, ואתם יודעים שלא נולדתי אתמול, שאני רואה חמור שיש לו אוסף של פילים, מסודרים בשורה עורפית בתוך הקנה."


שוקי


מרבית הדתיים בפלוגה הקפידו על השחרית הרבה יותר מאשר על המנחה והערבית, ובצדק רב מבחינתם. טובה תפילה של שחרית בבית הכנסת, מאשר ריצה על הבוקר כשהגוף עוד עייף מליל האתמול. שוקי היה שונה. הוא לא היה כמרבית המשתדתים. הוא מעולם לא קירדם את תורתו. את ריצת הבוקר ביצע בעצמו במלואה עוד בטרם שחר, לפני קריאת הקרב של אורי, שהפכה אט-אט למסורת. ראשון התייצב בבית הכנסת. לא ויתר גם באותם ימים נדירים בהם הודיעו מראש על ביטולה של התפילה.


למרות שגר בגבעת שמואל, קנדידט להיות אוהד של הכוח רמת גן או, אולי, הפועל פתח תקווה, תמך במכבי יפו. זו הקבוצה היחידה, הסביר פעם ליונתן, שיש לה רב שהתיר לצפות במשחקיה בשבת, ולו על מנת למנוע מצב של יצירת גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. לא ששוקי היה מחלל שבת. חלילה וחס. הוא באמת הקפיד על קלה כחמורה. מצד שני, אם החבר'ה באוהל כבר מאזינים ממילא לשירים ושערים מהטרנזיסטור של שמוליק, אין בכך שום חטא אם מבקשים מהם להגביר קצת, שגם הוא יוכל לשמוע איך משה אוננה מקרקס את מכבי תל אביב השנואה.