קטע מתוך הספר "ששת הימים של יונתן יבוק", המספר על חייל צעיר שמצא עצמו נטוש ופצוע מאחורי קווי המצרים במלחמת יום כיפור
שחמט
אני מעלה במחשבתי את המשחק בצל האלון, על שולחן האבן, בו הותוו ששים וארבעה ריבועים, שחור – לבן לסירוגין. רגעים נדירים של שמחה משפחתית עם האח הבכור, שספק אם יחזרו. מפילים היינו חיילים זה לזה, מפנים את השטח לפרשים, לרצים, לצריחים ולמלכות. ישחקו נא החיילים לפנינו. ישחקו ויפילו את אויביהם באלכסון. ישחקו ויפלו על משמרתם. ישחקו ולעולם לא יגיעו אל הקצה השני של המגרש. לעולם לא יהפכו למלכות. ואולי דווקא יגיעו פה ושם. יהפכו מגלמים לפרפרי מלכות שראשם ייקפד בקפידה מיד עם הגיעם.
ככה גם אנחנו, חיילים בלוח שחמט אינסופי. רק שאנחנו לא שמונה אלא מאות ואלפים. ומי יודע מי מתוכנו ישוב ומי לא (אני כבר לא, האימה מנפנפת בכנפיה מולי). האם גולדה היא המלכה ומשה הוא המלך? ומה תפקידו של המג"ד בסיפור? הרי רק לפני יום היה הוא אלוהים, ועכשיו, כה מהר, אינו צריח, אף לא רץ, ומי יודע, אולי הוא כבר פשוט סוס מת. כן, הכול פה מוזר. המלכים לא מלכים, והצריחים לא צריחים, ורק החיילים נשארו מה שהיו תמיד - בשר תותחים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
