****



"אשמת הכוכבים" הוא ספר של ארבעה כוכבים, שקיבל ממני חמישה, בשקט.
למה ארבעה? בעיקר כי התחושה שקיבלתי, בייחוד בתחילת הקריאה, היא של ספר "נוער", שהדמויות בו דוברות - כמו בהמון סדרות נעורים בטלוויזיה האמריקאית - שפה שהיא קצת שנונה מדי, אינטיליגנטית מדי, שהיא רגשנית ומתוחכמת ורבת פאתוס ומודעת לעצמה וצינית להכעיס, בדיוק המתכון שכל נער או נערה בגילאי 11-20 מאינדיאנפוליס ועד טימבקטו ישמחו, ללא היסוס, להכניס לסיסטם שלהם. כשנערים צעירים מצטטים משייקספיר ומפיקים תובנות של תסריטאים חכמים בני 35, יש בזה פגיעה ממשית באמינות שלהם כדמויות, וכמעט לא חשוב כמה נכונות ואמיתיות יהיו התובנות שלהם.
אז למה חמישה כוכבים? קודם כל, כי התובנות האלה בכל זאת מעולות. וכי הספר הזה כתוב לעילא. וכי גיבורתו היא נערה בת 16 עם חן ותום וכן, גם עם נסיון חיים של אישה בת חמישים, ולמרות שהיא חולת סרטן סופנית עם ריאות בלתי מתפקדות, בלון חמצן שהיא גוררת אחריה כמו כדור ברזל על נידון למוות, וידיעה מוחלטת שימיה ספורים והיא תלויה בתרופה נסיונית שרק מאריכה את חייה, היא מצליחה יום אחד להתאהב. באהבת הנעורים שלה אין שום דבר שטחי או מתוק מדי או פלסטיקי או וורוד צמרירי או רגיל או ערפדי, ואפילו לא ממש מלודרמטי או טרגי-בכוח, כפי שהייתי אולי מצפה מהתאהבות של דמות מהסוג הזה בספר מן הסוג הזה. יש פה סיפור אהבה עגול ובוגר ומעניין, שברגע שנכנסת אליו, בידיעה הברורה שבטוב הוא לא ייגמר, רצית להמשיך ולטבוע בו, בכאב ובשמחה ובסופיות ובסופניות שבו, כי בינינו, אין כמו רגש טוב וחזק מספר או מסרט כדי לבקוע לרגע את החומה האפורה של הקיום החדגוני שכולנו שקועים בו לרוב. אני זוכר משפט אחד שהיה נר לרגליי כשהייתי נער-שנוטה-להתאהבויות-חטופות (ובכנות, הוא נר לרגליי גם היום) - 'מוטב לאהוב ולהיפגע מאשר לא לאהוב כלל'.
זה לא סתם ספר על סרטן, כי זה באמת לא מעניין. יש כאן יצירה נוגעת ללב, חכמה ונעדרת בולשיט, על מלחמה אבודה-מראש כנגד אוייב חסר פנים, פשרות או מצפון, והגבורה הכמעט-מטופשת שמובנית במלחמה הזאת. נכון, יש בסיפור הזה גם קלישאות כי אי אפשר בלי, אבל ג'ון גרין מצליח איכשהו לפתוח אותן בהומור ואף ללעוג להן, כעונה לחוק הבלתי כתוב האומר שרק לאדם שחור יש את הזכות האמיתית לכנות אדם שחור אחר "ניגר".

אבל הסיבה האמיתית שבגללה הספר הזה קיבל אצלי את הכוכב החמישי, היא שגם הצלחתי להבין את ההומור שלו, שהוציא ממני הצטחקויות אמיתיות מהבטן (תחת מבטיו של נהג-המונית המבועת, שבמחיצתו קראתי חלק ניכר מהספר), אבל בעיקר כיוון שבחמישים העמודים האחרונים שקראתי באוטובוס בדרך הביתה, החנקתי לפחות חמש התייפחויות של ילדה קטנה שלקחו לה את הארטיק, גם זאת אל מול מבטים משתאים של שכנים לנסיעה שכנראה לא חוזים לעתים תכופות באדם בוגר בוכה מספר שהוא קורא.
אני אוהב לבכות מספרים, אבל זה כמעט לא קורה לי. אני יודע שג'ון גרין עשה עליי מניפולציה והביא לי את זה בסרטן ובמוות ואני רגיש לדברים האלה כמו אלרגי-לבוטנים שמקבל במבה במשלוח מנות, אבל אני סומך על האנטנות שלי שיקלטו את הזיוף, את ה"ליד", ה"כמעט", המתאמץ והמשתדל מדי. האנטנות האלה מחלצות אותי תכופות מסיטואציות דומות, כשאני קורא ספרים שמנסים לרגש כמו מישהו שמדגדג אותך עם מגרפה כדי להצחיק אותך.
בספר הזה יש אמת. נכון, היא קצת מתחנחנת וקצת מושלמת מדי ואין בה פגמים משמעותיים, אבל כשמתאהבים, הפגמים כבר לא חשובים. העיקר שמרגישים.


****