ספר שאהבתי בגלל שריגש אותי. קשה להסביר או להמליץ על ספר שאהבת בגלל שריגש אותך. אולי אם אנסה להסביר מה בו ריגש אותי? הכתיבה שמצליחה לעורר בי דמיונות על איך נראות הדמויות ועל איך נראה החלל, שמצליחה לגרום לי לשמוע בקול את השיחה או אפילו מחשבות של דמויות. אבל לא יכול שזה רק זה, כי כל סופר מוצלח יצליח לעשות את זה (יש לי דמיון פורה מה לעשות). למרות שהדימויים של חול אשר ממשיך לצאת מכיסיה של אישה שבילתה ימים טובים בים המלח הם הדבר הראשון שקופץ לי לראש כשאני חושבת על הספר, יש עוד יותר מזה. הסיפור עצמו, כנראה שהוא זה שהצליח לעשות את הריגוש. למעשה כמה סיפורים משולבים יחד, כל אחד מהם נוגע ללב בצורה ייחודית, וכולם מחוברים יחד במעין חידות קטנות שמפוזרות לאורך הספר. עם כל אחת מהדמויות בספר הצלחתי להתחבר ברמה מאוד עמוקה, את כולן אני אוהבת ואת כולן אשמח לפגוש במציאות. עדיין קשה להסביר, הספר פשוט ריגש אותי, אולי זה היה צריך להיות המשפט היחידי בביקורת הזו.

עוד טרם הגעתי לסופו של הספר, אבל בוער בי הרצון להגיד עליו את דעתי שאחרוג קצת מההגיון הבריא ואכתוב כבר עכשיו את הביקורת. לדגלאס אדאמס יש דמיון יצירתי ביותר. הוא נותן לעצמו להתפרע למקומות שמרבית האנשים לא יחלמו להגיע אליהם. לכן זה עשוי ליצור שני דברים, לפעמים אפילו במקביל- מצד אחד עניין מטורף בדברים שהוא כותב ומצד שני תשישות נפש כזו שנגרמת על ידי עומס יתר שכזה. (עוד לא לגמרי פענחתי את העניין הזה, אני עוד צריכה לחשוב על זה קצת..) בכל אופן, בספרים אחרים שלו הפריון הפרוע בדמיון טיפה התיש אותי באמת. אולי אני צריכה פשוט לקחת את הסופר הזה פעם ב.. ולא לקרוא ספרים שלו ברצף. בספר הספציפי הזה יש קלילות מסוימת שגרמה לכל הספר להיבלע תוך יומיים. ואפילו הרעיונות המופרעים של הסופר לא הפריעו לזרימה הנהדרת בו. עכשיו אלך לסיים אותו ולחפש את הספר הראשון שמסתבר שיש לדירק ג'נטלי המקסים בשלומפריותו.

התחלתי לקרוא את הספר כבדרך אגב, בלי ציפיות ובלי מחשבה. אולי זו הסיבה שהוא הצליח לתפוס אותי ככה שיומיים שלמים בכל רגע פנוי קראתי אותו עד שהגעתי לסופו. לא, זו לא הסיבה. כי כשהתחלתי לקרוא זה היה מתוך מחשבה שרק אבדוק האם מתחשק לי לקרוא אותו והוא כל כך תפס אותי שלא הצלחתי להפסיק. ההתחלה של הספר מעוררת תהיות כה רבות וכתובה בצורה כל כך מעניינת שלא הייתה לי אפשרות להניח אותו בכלל. הספר מעלה שאלות נוקבות על מלחמות, על הדרך שבה אנחנו מגדלים את הילדים שלנו לשנאת כל מה שזר לנו, על הצורה שאנחנו מנתבים את הילדים לדרך מסוימת ועל המניפולציות שהמבוגרים עושים. כל זאת תוך כדי שתי שאלות גדולות שהן האם אנחנו יודעים באמת כמבוגרים מה אנחנו עושים? והאם זה שווה את הקרבת חופש הילדים? כלומר, האם המטרה באמת מקדשת את האמצעים? כי אם במהלך כל הסיפור אנחנו מקבלים תחושות מעורבות של רחמים ותחושת חוסר צדק כלפי אנדר, בסוף הספר יש תגלית שמשנה את זה לחלוטין מכיוון וזו הביקורת הראשונה שאני אי פעם כותבת על ספר אני לא יודעת האם להמשיך ולגלות את סופו או שלהשאיר את זה כך. נכון להרגע לא מתחשק לי להרוס אותו למי שטרם קרא. אבל יש לי הרבה מה לחשוב עליו להבא. ואת זה אני אוהבת, ספר מעניין כתוב היטב שיגרום לי לחשוב עליו גם אחרי שנגמרה הקריאה.

התחלתי לקרוא את הספר כבדרך אגב, בלי ציפיות ובלי מחשבה. אולי זו הסיבה שהוא הצליח לתפוס אותי ככה שיומיים שלמים בכל רגע פנוי קראתי אותו עד שהגעתי לסופו. לא, זו לא הסיבה. כי כשהתחלתי לקרוא זה היה מתוך מחשבה שרק אבדוק האם מתחשק לי לקרוא אותו והוא כל כך תפס אותי שלא הצלחתי להפסיק. ההתחלה של הספר מעוררת תהיות כה רבות וכתובה בצורה כל כך מעניינת שלא הייתה לי אפשרות להניח אותו בכלל. הספר מעלה שאלות נוקבות על מלחמות, על הדרך שבה אנחנו מגדלים את הילדים שלנו לשנאת כל מה שזר לנו, על הצורה שאנחנו מנתבים את הילדים לדרך מסוימת ועל המניפולציות שהמבוגרים עושים. כל זאת תוך כדי שתי שאלות גדולות שהן האם אנחנו יודעים באמת כמבוגרים מה אנחנו עושים? והאם זה שווה את הקרבת חופש הילדים? כלומר, האם המטרה באמת מקדשת את האמצעים? כי אם במהלך כל הסיפור אנחנו מקבלים תחושות מעורבות של רחמים ותחושת חוסר צדק כלפי אנדר, בסוף הספר יש תגלית שמשנה את זה לחלוטין מכיוון וזו הביקורת הראשונה שאני אי פעם כותבת על ספר אני לא יודעת האם להמשיך ולגלות את סופו או שלהשאיר את זה כך. נכון להרגע לא מתחשק לי להרוס אותו למי שטרם קרא. אבל יש לי הרבה מה לחשוב עליו להבא. ואת זה אני אוהבת, ספר מעניין כתוב היטב שיגרום לי לחשוב עליו גם אחרי שנגמרה הקריאה.

התחלתי לקרוא את הספר כבדרך אגב, בלי ציפיות ובלי מחשבה. אולי זו הסיבה שהוא הצליח לתפוס אותי ככה שיומיים שלמים בכל רגע פנוי קראתי אותו עד שהגעתי לסופו. לא, זו לא הסיבה. כי כשהתחלתי לקרוא זה היה מתוך מחשבה שרק אבדוק האם מתחשק לי לקרוא אותו והוא כל כך תפס אותי שלא הצלחתי להפסיק. ההתחלה של הספר מעוררת תהיות כה רבות וכתובה בצורה כל כך מעניינת שלא הייתה לי אפשרות להניח אותו בכלל. הספר מעלה שאלות נוקבות על מלחמות, על הדרך שבה אנחנו מגדלים את הילדים שלנו לשנאת כל מה שזר לנו, על הצורה שאנחנו מנתבים את הילדים לדרך מסוימת ועל המניפולציות שהמבוגרים עושים. כל זאת תוך כדי שתי שאלות גדולות שהן האם אנחנו יודעים באמת כמבוגרים מה אנחנו עושים? והאם זה שווה את הקרבת חופש הילדים? כלומר, האם המטרה באמת מקדשת את האמצעים? כי אם במהלך כל הסיפור אנחנו מקבלים תחושות מעורבות של רחמים ותחושת חוסר צדק כלפי אנדר, בסוף הספר יש תגלית שמשנה את זה לחלוטין מכיוון וזו הביקורת הראשונה שאני אי פעם כותבת על ספר אני לא יודעת האם להמשיך ולגלות את סופו או שלהשאיר את זה כך. נכון להרגע לא מתחשק לי להרוס אותו למי שטרם קרא. אבל יש לי הרבה מה לחשוב עליו להבא. ואת זה אני אוהבת, ספר מעניין כתוב היטב שיגרום לי לחשוב עליו גם אחרי שנגמרה הקריאה.

התחלתי לקרוא את הספר כבדרך אגב, בלי ציפיות ובלי מחשבה. אולי זו הסיבה שהוא הצליח לתפוס אותי ככה שיומיים שלמים בכל רגע פנוי קראתי אותו עד שהגעתי לסופו. לא, זו לא הסיבה. כי כשהתחלתי לקרוא זה היה מתוך מחשבה שרק אבדוק האם מתחשק לי לקרוא אותו והוא כל כך תפס אותי שלא הצלחתי להפסיק. ההתחלה של הספר מעוררת תהיות כה רבות וכתובה בצורה כל כך מעניינת שלא הייתה לי אפשרות להניח אותו בכלל. הספר מעלה שאלות נוקבות על מלחמות, על הדרך שבה אנחנו מגדלים את הילדים שלנו לשנאת כל מה שזר לנו, על הצורה שאנחנו מנתבים את הילדים לדרך מסוימת ועל המניפולציות שהמבוגרים עושים. כל זאת תוך כדי שתי שאלות גדולות שהן האם אנחנו יודעים באמת כמבוגרים מה אנחנו עושים? והאם זה שווה את הקרבת חופש הילדים? כלומר, האם המטרה באמת מקדשת את האמצעים? כי אם במהלך כל הסיפור אנחנו מקבלים תחושות מעורבות של רחמים ותחושת חוסר צדק כלפי אנדר, בסוף הספר יש תגלית שמשנה את זה לחלוטין מכיוון וזו הביקורת הראשונה שאני אי פעם כותבת על ספר אני לא יודעת האם להמשיך ולגלות את סופו או שלהשאיר את זה כך. נכון להרגע לא מתחשק לי להרוס אותו למי שטרם קרא. אבל יש לי הרבה מה לחשוב עליו להבא. ואת זה אני אוהבת, ספר מעניין כתוב היטב שיגרום לי לחשוב עליו גם אחרי שנגמרה הקריאה.