לקראת יום השואה הנוכחי הייתי בטוח שאחזור לפרימו לוי, בסופו של דבר התגלגל לידי ספר חדש ומיוחד מאין כמוהו. אך האמת היא שקשה לי עד בלתי אפשרי לכתוב התרשמות על הספר הזה מפני שאני לא מצליח להכניס אותו לשום קטגוריה מוגדרת. קראתי לא מעט ספרות על השואה ושל ניצולי השואה, אבל משהו מעין זה עוד לא קראתי.
אין בספר הזה תיאורי רעב ועינויים כמעט, אין בו תיאורי השפלה יוצאים מן הכלל, אין בו את הפלצות הרגילה שאוחזת בך כשאתה קורא ספר של ניצול שואה. יש בו כתיבה אינטרוספקטיבית מרשימה ומבעיתה, בשילוב עם מודעת עצמית גבוהה, ויכולת התבוננות כאילו חיצונית אובייקטיבית.
הספר עוסק בזיכרונותיו של המחבר שהיה ילד במחנה המשפחות באושוויץ, וכן, היה גם כזה דבר בתופת ההיא. מתברר שהנאצים רצו לגבות את עצמם מול המערב והכינו מבעוד מועד מחנה שבו המשפחות לא הופרדו, וכשההורים יצאו לעבוד הילדים נשארו ללמוד בצריף עם מורה, כשהנוף הוא הארובות והעשן... לבסוף כשהתברר שהמערב הסתפק בבדיקה 'מרחוק' חיסלו את המחנה תוך שעות...
נראה שהמחבר כל חייו מנסה להתחקות אחר הזיכרון האנושי החמקמק. כמו הניסיון העקר לזכור האם היו ספסלים באותו צריף במחנה המשפחות או שהישיבה הייתה על הרצפה, ומאידך הזיכרון החד של השיעור הראשון בהיסטוריה באותו צריך על קרב תרמופילאי (עמ' 38). יש בספר שילוב לא מקובל בין הגות, שירה, אוטוביוגרפיה וזיכרון, מה שיוצר ספר ייחודי מאוד בנוף ספרי השואה. כמו כן מצוטטים בספר כמה שירים של נערה שנכתבו על סיפם של תאי הגזים והם נוראי הוד, במובן הכי גבוה של המילה.
לאורך כל הספר חוזר המוטיב של ה'חוקיות' ו'הצדק' (!!!) של אושוויץ, וחוסר היכולת להשתחרר ממנה (עמ' 28-29; 70; 74; 78; 99; 109 ועוד), מוטיב של ילד שנקשר בשלשלאות למשרפות ונשאר אסיר עולם לאורך כל ימי חייו אף, או אולי דווקא, מפני שמעולם לא דרך בתוכן, אך שנות ילדותו עברו כאשר הם המוקד ומושא חלומות הביעותים (עמ' 26). תוך כדי קריאה מצאתי את עצמי נדהם מההשלמה, כביכול, של קולקה עם אותם נופים מבעיתים. תוך כדי קריאה אתה מבין שקולקה מתגעגע לצבע הכחול של השמים של פולין 1944 (עמ' 109) או מתייחס אל אותם נופי ילדות גם כמפלט ולא (רק) כמקום ממנו הוא בורח (עמ' 111), כמעין מיתולוגיה פרטית הפתוחה רק בפניו. אני אישית מעולם לא קראתי על מישהו שהנופים הללו של ילדותו מעוררים בו גם רגשות שאינם ניכור מוחלט.
מאידך קולקה עצמו חש ניכור כלפי תיאור חוויותיהם של ניצולים אחרים. ומצטט בהקשר הזה את קפקא "השער הזה פתוח רק בשבילך, קיים רק בשבילך, וכעת אני הולך לסגור אותו" (עמ' 115).
יש עוד כל כך הרבה מה לכתוב על הספר הזה, אבל אני חושב שכבר כתבתי יותר מידי, השתיקה רועמת יותר בהקשר הזה. הקריאה בספר הזה היא חוויה שאין דומה לה. ואני משוכנע שאחזור אליו עוד גם בקריאה ולא פחות מזה במחשבות דוממות.
