****
מסע בזמן הוא עסק מסובך ומקסים, מרתק ועמוס פרדוקסים. כשראיתי את הספר, חששתי מכל מיני חרטאות מוכרות לעייפה של מסע בזמן (מי אמר מרטי מקפליי?), מתובנות משומשות או בכלל מסוג של ספר אימה סטפן קינגי עתיר צללים, חריקות, מקרי מוות מפלצתיים ושאר ירקות אינפנטיליות, אבל התמונה על השער (האיום ונורא) בכל זאת רמזה על נושא ריאליסטי יותר, ותקציר הספר סקרן אותי עוד יותר.
אז קניתי.
בראשית היתה "מנהרת הזמן". דאג וטוני נלכדים בעבר ומושלכים מאירוע היסטורי אחד למשנהו, שם הם חווים מכלי ראשון את מה שקורה, ולומדים בעיקר שהם אינם יכולים לשנות את מהלך ההיסטוריה, אם זאת טביעת הטיטאניק או ההתקפה על פרל הארבור. בסופו של דבר מדובר בסוג של שיעור היסטוריה משמים למדיי, עטור בתפאורה מרופטת ומיושנת כיאה לשנות השישים. אחר כך היה "בחזרה לעתיד", ובו מרטי מקפליי חוזר לשנות החמישים כדי לדאוג שאביו ואימו ייפגשו כדי שהוא יוכל להיוולד, ולפתור את "פרדוקס הסבא" הידוע לשמצה (אילו חזרתי לאחור בזמן והרגתי את סבא שלי לפני שפגש את סבתי, לא יכולתי להיוולד אח"כ ולפיכך לא יכולתי לחזור בזמן וכו'). מאז ראינו כל מיני סרטים (בעיקר "לקום אתמול בבוקר" המופתי עם ביל מאריי, "אפקט הפרפר" החביב עם אשטון קוצ'ר, ולאחרונה גם "לופר" המעניין), וקראנו כל מיני ספרים (כמו "עושים היסטוריה" המצויין של סטיבן פריי, "אשתו של הנוסע בזמן" ועוד ועוד), ועדיין אנחנו צמאים לעוד, פשוט כי זה נושא כל כך פאקינג מרתק, ואי אפשר שלא להשתעשע במחשבות של מה הייתי עושה אילו יכולתי לחזור בזמן ולשנות את כל הטעויות המפגרות שעשיתי כשהייתי צעיר יותר, או פשוט לשנות את העתיד.
סטפן קינג נכנס לכל המיש-מש הזה בשתי רגליים יציבות, וכותב ספר שהוא פשוט תענוג. חכם, ציני במידה, מלא הומור, מותח בטירוף, מפחיד ומעורר מחשבה. כיף טהור.
ג'ייק אפינג, מורה לספרות בתיכון במדינת מיין בארה"ב מגלה שבמזווה הדיינר החביב עליו, יש פורטל/חור תולעת שמוביל אותו לאותו מקום, רק ב-30 בספטמבר, 1958. הוא יכול להסתובב בעולם הזה כמה שירצה, ולחזור בחזרה למזווה שבדיינר - כשחלפו בעולם של 2011 שתי דקות בלבד. בכל פעם שהוא חוזר ונכנס אל חור התולעת, הוא חוזר לאותו זמן ומקום בדיוק, כך שהעולם של 1958 "מתאתחל".
אז מה אתם הייתם עושים? מכניסים אייפון? מתעשרים מהימורים? הולכים לגור שם? קונים סחורות במחירי 1958 ומוכרים ביוקר בעולם שבחוץ? אפינג בוחר לחזור לעבר ולהציל את משפחתו של שרת בית הספר שנרצחה באכזריות בידיו של אבי המשפחה. אלא שאפינג מגלה שלשנות את העבר זו לא משימה קלה כלל ועיקר, כי העבר "מתנגד" לכך שישנו אותו, וכי לכל שינוי יש תוצאות, שהן לפעמים בלתי צפויות, אם להתבטא בעדינות.
אחרי כמה אקספרימנטים מעניינים שגורמים לו להבין את המנגנון המטורף הזה, מחליט אפינג להיכנס לפורטל ולבלות בעבר חמש שנים תמימות, על מנת שיוכל להציל את נשיא ארצות הברית JFK מהירי של לי הרווי אוסוואלד, ב-22.11.63.
מה שמגניב כאן באמת, אבל, בגלל שמדובר באירוע משמעותי ולא סתם אנקדוטה מקומית, הוא שאנחנו כביכול יודעים מה קורה בסוף. קנדי נרצח. זה נתון. מבלי לעשות ספוילרים, במשך כל הקריאה מקננת בראשך המחשבה שלא משנה מה, הוא לא יצליח למנוע את ההתנקשות. מצד שני, יכול להיות שסטפן קינג עושה מה שטרנטינו הגדול עשה ב״ממזרים חסרי כבוד״. אולי הוא נתן לנו מציאות אלטרנטיבית מענגת? אולי הוא רק השתמש במציאות המוכרת כבסיס?
כל שאני יכול להגיד הוא שלא ציפיתי לסוף האלגנטי שקינג הגיע אליו. הייתי עסוק בלחשוב איך הוא יפתור את זה, אבל לא הצלחתי. וכל כך נהניתי.
אז אילו הייתי יכול לחזור ל-1995 לפני רצח רבין, או לאוגוסט 2001, האם הייתי מנסה להסתכן ולמנוע את הטרגדיות שקרו? איך הייתי עושה את זה? והאם לא הייתי מעדיף להתמודד רק עם החיים שלי, להעשיר את עצמי, לארגן לי זיונים, לסדר לי את הקריירה? ואילו בכל זאת הייתי מצליח למנוע את רצח רבין, נגיד. איזה עולם היה נוצר אז?
800 עמודים מרתקים, לא צפויים, כשבסוף העמוד האחרון קיבלתי את המתנה הנפלאה ביותר שקורא יכול לקבל - לחלוחית אמיתית בעיניים, מעצב, שמחה והתרגשות. שאפו לסטפן קינג. מלך.
חמישה כוכבים, ואם היו שישה, הייתי נותן.
****
