הספר שלפנינו הוא נובלה מינורית מופתית. לא פחות. אי אפשר יותר.
למי שלא היה בסביבת כדור הארץ מזמן פרסום הספר, הרי מדובר בספר העוסק בערב סטנדאפ של הסטנדאפיסט הידוע דובלה ג'י, המופיע בנתניה והיחוד שבערב זה שאחד המוזמנים, שהוא גם המספר, הוא חבר ילדות של דובלה ג'י ושופט בדימוס. השופט, אבישי לזר, מתבקש ע"י דובלה להיות נוכח, ללא שום התחייבות מצדו. מי שלא הוזמנה, אבל נכחה בערב זה משום מה, היתה שכנתו המעט יותר צעירה של דובלה משכונתו רוממה שבירושלים.
ערב הסטנדאפ, ההופך מערב בדיחות וקטילות, על נתניה, אלא מה, הופך כהגדרת דובלה ג'י, גרינשטיין במקור, לערב אלטרנטיבי. גרוסמן מכניס לערב הזה ולפי גיבוריו קצת (הרבה) יחסי הורים-ילדים, קצת (אבל ממש קצת, לתבל במועקה) שואה והמון ישראליות במובן הכי ישיבה עם גופיה על המרפסת אחרי העבודה, מול קערת אבטיח ופיצוחים. גרוסמן נע במיומנות בין חלקי הערב, בין העבר המסופר מפי דובלה ותוספת העדות של המספר, השופט לזר.
מערב המתחיל בהצחקות גולשים לפתע במכונת זמן אחורה, כשסיפור נערותו בקטן וסיפור מסוים בנערותו בגדול מעכיר את הערב והופך למועקה המשתלטת על כולם, קהל ומצחיקן כאחד.
היו זמנים בישראל, שאפילו בצה"ל לא היה די. לא שצה"ל לא ידע לנצח, אבל צה"ל היה צריך גם גדנ"ע. לשם כך הוקם בבאר אורה, נקודה נידחת בדרך לאילת, מחנה אליו נשלחו נערים להתאמן בכאילו חיילות. לא עובר לו יום במחנה, אולי יומיים, וחיילת נשלחת לקטוף את דובלה מהשיעור בחיילות. הוא מובל לרס"ר המחנה, המסביר לו בקול אבהי שעליו להתייצב במהירות ללוויה בשעה ארבע בירושלים. כנראה שכולם סבורים שדובלה יודע במי מדובר, אבל כמיטב המשפחות הזעירות, ניצולות השואה, דובלה רחמנא ליצלן לא "זכה" מעודו לבקר בלוויה, לא יודע ברגע הובלתו לרס"ר במה ובמי בכלל מדובר ורק נרמז שזה אחד מהוריו. גם הנהג המוביל אותו לירושלים לא מסייע לפתרון התעלומה ורק בסוף ממש הדמעות כבר זולגות מעצמן. של הקורא.
בין סיפור הנסיעה לבין ערב הסטנדאפ, מתקיים לו מתח מסויים. הקהל דורש דאחקות, דובלה רוצה את אהבת הקהל והקשבתו ומבטיח שיבואו על גמולם. כדי לסבך את העסק יש בקהל גם את השכנה של דובלה, שהופיעה משום מקום וכמובן את השופט העד לכל מה שקורה. לומר שגרוסמן מצליח לנווט בין כל חלקי הספר זה לדבר בלשון המעטה. הוירטואוזיות ניכרת מכל שורה, מכל דף. הקורא חש פתאום שבמקום בדיחות הוא, והקהל הנוכח, מקבל יום השואה. המעבר אינו חד, אבל כבר ברור לכולם שבמקום עוד בדיחה מוצלחת, כבר חייבים לדעת מי יורד לבור ואיך יספיק היתום להגיע עד השעה ארבע לירושלים.
חייבים לקרוא כדי להאמין.
