קודם כל- סיפור מ-ר-ת-ק! במלוא מובן המילה! לא השתעממתי לרגע, נהניתי לקרוא כל מילה, ספר ממכר! קראתי אותו פעמיים והפעם השנייה היתה מרתקת אפילו יותר מהראשונה :] ועכשיו- לכמה שאלות שעלו בביקורות... שאני חייבת להודות שאני די הופתעתי מהן, כי לדעתי התשובות נורא ברורות. לא הבנתם למה זהו שם הסיפור..."תיכון אבלון", למה? כי לפי דעתי הכל התחיל מאבלון, תיכון אבלון. מפני שזה בעצם הבית, האי המסתורי שהפך את אגדת המלך ארתור לכל כך מסתורית. הסיבה שבגללה האגדה כל כך המפורסמת וידועה בקרב הציבור. השאלה הכל כך לא ברורה שכולם רוצים להיות אלה שמסוגלים לענות עליה- לאן המלך ארתור נעלם? היכן הוא? והאם הוא שרד, האם גבירת האגם הצליחה בכלל להציל אותו? ואבלון הוא בעצם המפתח לכל השאלות הללו. ברגע שנדע אם אבלון קיים, ברגע שנמצא אותו, יהיו לנו תשובות מלאות ובהחלט מספקות. ומדוע התוספת "תיכון"? טוב, כל מי שבעצם קרא את הספר בטח משער מהי התשובה. זהו התיכון שבו איליין - אגב, נורא אהבתי אם השם, לדעתי הוא מקסים - התחילה תקופה חדשה בחייה, הכירה את וויל, ואת האגדה עצמה - יותר נכון זכתה לחוות אותה, משום שהיא הכירה אותה די מזמן "בזכות" הוריה. אבל זו רק סיבה אחת. הסיבה שנייה, לפי דעתי, היא ש"תיכון" בעצם מייחס - ורומז לנו בעצם - שהספר בנוי ומותאם לתקופה המודרנית. והתמונה? אין לי מושג למה דווקא זו. אבל כרגיל, אני אנחש - לפי דעתי התמונה בעצם מנסה לרמוז לנו גם, כמו שם הסיפור, על העלילה. אלא שהיא מעבירה לנו מסר שונה במקצת. התמונה בעצם רומזת לכך שהעלילה ידועה - לכל מי שהכיר את אגדת המלך ארתור לפני שקרא את הספר - ושהדמויות הן לא יותר מבובות, שמשחקות וחיות את אותה ההצגה מחדש, את אותה ההצגה עם אותו הסוף המר. או שלפחות זה מה שחברי מסדר הדוב חשבו שיהיה הסוף. שזה בעצם מוסר ההשכל שמתעורר בתמונה מבלי להיות כתוב במילים - שהכל, אבל הכל, ניתן לשינוי, ושהדבר היחיד שבטוח הוא ששום דבר לא בטוח. ושאיך, למרות כל הסיכויים, אהבתה של איליין - או יותר נכון היותה נמשלת לגבירת האגם - שינתה לגמרי את הסוף, והצילה חיים! ולכן רבותיי, זה לא ספר רגיל - או לפרוטוקול, "הזוי" - זהו ספר מדהים! ואין לכם מושג איך שנסחפתי איתו ולא יכולתי להפסיק לקרוא! אלא אם כן גם אתם קראתם אותו... ואם לא קראתם? עופו לקרוא או להזמין אותו בספרייה העירונית. כי הוא אחד הספרים שבאמת סחפו אותי רחוק. ועליו נאמר: "יש ספרים שאתה קורא בנשימה אחת, ויש ספרים שאתה קורא בלי לנשום!" אגב, למי שלא הבין, הוא מהספרים שאתה קורא בלי לנשום (D:). אני ממליצה לכם בחום ובלהט לקרוא אותו ולנסות לא למהר לסוף - למרות כל המתח - ולהנות מכל רגע.

קודם כל- סיפור מ-ר-ת-ק! במלוא מובן המילה! לא השתעממתי לרגע, נהניתי לקרוא כל מילה, ספר ממכר! קראתי אותו פעמיים והפעם השנייה היתה מרתקת אפילו יותר מהראשונה :] ועכשיו- לכמה שאלות שעלו בביקורות... שאני חייבת להודות שאני די הופתעתי מהן, כי לדעתי התשובות נורא ברורות. לא הבנתם למה זהו שם הסיפור..."תיכון אבלון", למה? כי לפי דעתי הכל התחיל מאבלון, תיכון אבלון. מפני שזה בעצם הבית, האי המסתורי שהפך את אגדת המלך ארתור לכל כך מסתורית. הסיבה שבגללה האגדה כל כך המפורסמת וידועה בקרב הציבור. השאלה הכל כך לא ברורה שכולם רוצים להיות אלה שמסוגלים לענות עליה- לאן המלך ארתור נעלם? היכן הוא? והאם הוא שרד, האם גבירת האגם הצליחה בכלל להציל אותו? ואבלון הוא בעצם המפתח לכל השאלות הללו. ברגע שנדע אם אבלון קיים, ברגע שנמצא אותו, יהיו לנו תשובות מלאות ובהחלט מספקות. ומדוע התוספת "תיכון"? טוב, כל מי שבעצם קרא את הספר בטח משער מהי התשובה. זהו התיכון שבו איליין - אגב, נורא אהבתי אם השם, לדעתי הוא מקסים - התחילה תקופה חדשה בחייה, הכירה את וויל, ואת האגדה עצמה - יותר נכון זכתה לחוות אותה, משום שהיא הכירה אותה די מזמן "בזכות" הוריה. אבל זו רק סיבה אחת. הסיבה שנייה, לפי דעתי, היא ש"תיכון" בעצם מייחס - ורומז לנו בעצם - שהספר בנוי ומותאם לתקופה המודרנית. והתמונה? אין לי מושג למה דווקא זו. אבל כרגיל, אני אנחש - לפי דעתי התמונה בעצם מנסה לרמוז לנו גם, כמו שם הסיפור, על העלילה. אלא שהיא מעבירה לנו מסר שונה במקצת. התמונה בעצם רומזת לכך שהעלילה ידועה - לכל מי שהכיר את אגדת המלך ארתור לפני שקרא את הספר - ושהדמויות הן לא יותר מבובות, שמשחקות וחיות את אותה ההצגה מחדש, את אותה ההצגה עם אותו הסוף המר. או שלפחות זה מה שחברי מסדר הדוב חשבו שיהיה הסוף. שזה בעצם מוסר ההשכל שמתעורר בתמונה מבלי להיות כתוב במילים - שהכל, אבל הכל, ניתן לשינוי, ושהדבר היחיד שבטוח הוא ששום דבר לא בטוח. ושאיך, למרות כל הסיכויים, אהבתה של איליין - או יותר נכון היותה נמשלת לגבירת האגם - שינתה לגמרי את הסוף, והצילה חיים! ולכן רבותיי, זה לא ספר רגיל - או לפרוטוקול, "הזוי" - זהו ספר מדהים! ואין לכם מושג איך שנסחפתי איתו ולא יכולתי להפסיק לקרוא! אלא אם כן גם אתם קראתם אותו... ואם לא קראתם? עופו לקרוא או להזמין אותו בספרייה העירונית. כי הוא אחד הספרים שבאמת סחפו אותי רחוק. ועליו נאמר: "יש ספרים שאתה קורא בנשימה אחת, ויש ספרים שאתה קורא בלי לנשום!" אגב, למי שלא הבין, הוא מהספרים שאתה קורא בלי לנשום (D:). אני ממליצה לכם בחום ובלהט לקרוא אותו ולנסות לא למהר לסוף - למרות כל המתח - ולהנות מכל רגע.

בהחלט אהבתי! אין לי מושג באיזה שלב ממש נשאבתי לתוכו, אבל זה לא היה ברצף. היו קטעים מעניינים והיו כאלה שפחות. אבל מצד שני, יש סיכוי שזאת רק אני, מפני שבכל קטע שמר דארסי לא הופיע בו - הצטברחתי ובכל פעם שהשם שלו הוזכר - צחקקתי באופן מוזר; כן, אין ספק שזאת רק אני. אבל אל תתייחסו אלי, אני תמיד מתלהבת מכל סיכוי לרמיזה של אהבה, בספרים ובסרטים. אני מתארת לעצמי שזה ה"נזק" של אלה שמרבים לקרוא ספרים. או שאולי זו סתם סוג של שריטה. בסך הכל אני נורא אוהבת את השפה שבה השתמשה הסופרת, ובאופן כללי, אני חושבת שאין כמו התקופות של פעם. אין לי ספק שאם הייתי בקיאה באנגלית הייתי נהנית הרבה יותר לקרוא את הספר המקורי, ואת זה הסקתי מ"אחרית הדבר" של העורכת - שאגב, רואים שהיא השקיעה - שהודתה כי היו מילים רבות שהיה קשה לתרגם לעברית ולקלוע בדיוק למה שהכותבת התכוונה. בהתחלה, לפני שהכרתי את הספר, הכרתי את הדמויות בצורה קצת שונה. כרגיל, זפזפתי מתוך שעמום בטלוויזיה ונתקעתי באופן מוזר ב-HOT FILMS וככה נשאבתי לסרט שבוסס על פי הסרט - כן, עוד אחד - בשם "אבודה בעולמה של ג'יין אוסטן". כל מה שהכרתי מהסרט היה חלק מהדמויות והעלילה, פחות או יותר. לא חיפשתי את הספר על פי שם הסופרת שכבר היה ידוע לי, כי האמת, הסתפקתי בסרט עצמו. כזאת אני, לא חושבת קדימה. וכעבור כמה זמן מה כשבמקרה, בזמן שנהניתי לי לתומי מהספר "ליקוי חמה" - נדמה לי - קראתי דיאלוג בין אדוארד לבלה שבו אדוארד הועיל והשווה את אהבתם שלהם לאהבתם של רומיאו ויוליה של שייקספיר, ושל אליזבת בנט ומר דארסי מ"גאווה ודעה קדומה". והפעם, למזלי הרב, זיכרוני שפגום בדרך כלל, עזר לי, והתחילה לבצבץ בי תשוקה מטורפת לקרוא את הספר המיוחד שעליו התבסס הסרט שהסב לי הנאה כל כך גדולה. לאחר רשימת המתנה לא ארוכה במיוחד, התחלתי לקרוא. כל כך התרגשתי מהתקציר שנכתב בכריכה האחורית, שרק בפעם השנייה הצלחתי להבין אותו. "וואו" אחד הספיק לי, והתחלתי לקרוא. ומשם כבר לא יכולתי להפסיק. כמו שאמרתי - היו קטעים מוצלחים והיו כאלה שפחות. אבל זה רק בגלל שאני חולת רמיזות-אהבה-בספרים. מה שבטוח - לקחתי ממנו משהו לחיים: "It is truth universally acknowledged, that a single man in possession of a good fortune, must be in want of a wife." פירוש (מפי עירית לינור): "אמת המקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש גדול, מן הסתם חש מחסור ברעיה." ואפשר להגיד שעל זה בעצם בוסס כל הספר. ואני חייבת להודות, הבחנתי בכך שאהבתו של מר דארסי היתה הרבה יותר חזקה משל אליזבת בנט (או מרת דארסי, חיחי). אבל שוב, אולי זאת רק אני. הסוף היה כל כך מקסים, שהזמנתי את כל שאר ספריה של הסופרת בספרייה. אז אני ממליצה לכל אלה שעוד לא קראו, שראו אחד מן הסרטים שבוססו עליו, או שהתחילו ו"שיעמם" להם מכדי לסיים - בשבילכם, תקראו את הספר. עצה שלי, עד כמה שהיא שווה. ואפילו אם תהנו ממנו מחצית ממה שאני נהניתי, הרי לכם, הרווחתם.

קודם כל- סיפור מ-ר-ת-ק! במלוא מובן המילה! לא השתעממתי לרגע, נהניתי לקרוא כל מילה, ספר ממכר! קראתי אותו פעמיים והפעם השנייה היתה מרתקת אפילו יותר מהראשונה :] ועכשיו- לכמה שאלות שעלו בביקורות... שאני חייבת להודות שאני די הופתעתי מהן, כי לדעתי התשובות נורא ברורות. לא הבנתם למה זהו שם הסיפור..."תיכון אבלון", למה? כי לפי דעתי הכל התחיל מאבלון, תיכון אבלון. מפני שזה בעצם הבית, האי המסתורי שהפך את אגדת המלך ארתור לכל כך מסתורית. הסיבה שבגללה האגדה כל כך המפורסמת וידועה בקרב הציבור. השאלה הכל כך לא ברורה שכולם רוצים להיות אלה שמסוגלים לענות עליה- לאן המלך ארתור נעלם? היכן הוא? והאם הוא שרד, האם גבירת האגם הצליחה בכלל להציל אותו? ואבלון הוא בעצם המפתח לכל השאלות הללו. ברגע שנדע אם אבלון קיים, ברגע שנמצא אותו, יהיו לנו תשובות מלאות ובהחלט מספקות. ומדוע התוספת "תיכון"? טוב, כל מי שבעצם קרא את הספר בטח משער מהי התשובה. זהו התיכון שבו איליין - אגב, נורא אהבתי אם השם, לדעתי הוא מקסים - התחילה תקופה חדשה בחייה, הכירה את וויל, ואת האגדה עצמה - יותר נכון זכתה לחוות אותה, משום שהיא הכירה אותה די מזמן "בזכות" הוריה. אבל זו רק סיבה אחת. הסיבה שנייה, לפי דעתי, היא ש"תיכון" בעצם מייחס - ורומז לנו בעצם - שהספר בנוי ומותאם לתקופה המודרנית. והתמונה? אין לי מושג למה דווקא זו. אבל כרגיל, אני אנחש - לפי דעתי התמונה בעצם מנסה לרמוז לנו גם, כמו שם הסיפור, על העלילה. אלא שהיא מעבירה לנו מסר שונה במקצת. התמונה בעצם רומזת לכך שהעלילה ידועה - לכל מי שהכיר את אגדת המלך ארתור לפני שקרא את הספר - ושהדמויות הן לא יותר מבובות, שמשחקות וחיות את אותה ההצגה מחדש, את אותה ההצגה עם אותו הסוף המר. או שלפחות זה מה שחברי מסדר הדוב חשבו שיהיה הסוף. שזה בעצם מוסר ההשכל שמתעורר בתמונה מבלי להיות כתוב במילים - שהכל, אבל הכל, ניתן לשינוי, ושהדבר היחיד שבטוח הוא ששום דבר לא בטוח. ושאיך, למרות כל הסיכויים, אהבתה של איליין - או יותר נכון היותה נמשלת לגבירת האגם - שינתה לגמרי את הסוף, והצילה חיים! ולכן רבותיי, זה לא ספר רגיל - או לפרוטוקול, "הזוי" - זהו ספר מדהים! ואין לכם מושג איך שנסחפתי איתו ולא יכולתי להפסיק לקרוא! אלא אם כן גם אתם קראתם אותו... ואם לא קראתם? עופו לקרוא או להזמין אותו בספרייה העירונית. כי הוא אחד הספרים שבאמת סחפו אותי רחוק. ועליו נאמר: "יש ספרים שאתה קורא בנשימה אחת, ויש ספרים שאתה קורא בלי לנשום!" אגב, למי שלא הבין, הוא מהספרים שאתה קורא בלי לנשום (D:). אני ממליצה לכם בחום ובלהט לקרוא אותו ולנסות לא למהר לסוף - למרות כל המתח - ולהנות מכל רגע.

קודם כל- סיפור מ-ר-ת-ק! במלוא מובן המילה! לא השתעממתי לרגע, נהניתי לקרוא כל מילה, ספר ממכר! קראתי אותו פעמיים והפעם השנייה היתה מרתקת אפילו יותר מהראשונה :] ועכשיו- לכמה שאלות שעלו בביקורות... שאני חייבת להודות שאני די הופתעתי מהן, כי לדעתי התשובות נורא ברורות. לא הבנתם למה זהו שם הסיפור..."תיכון אבלון", למה? כי לפי דעתי הכל התחיל מאבלון, תיכון אבלון. מפני שזה בעצם הבית, האי המסתורי שהפך את אגדת המלך ארתור לכל כך מסתורית. הסיבה שבגללה האגדה כל כך המפורסמת וידועה בקרב הציבור. השאלה הכל כך לא ברורה שכולם רוצים להיות אלה שמסוגלים לענות עליה- לאן המלך ארתור נעלם? היכן הוא? והאם הוא שרד, האם גבירת האגם הצליחה בכלל להציל אותו? ואבלון הוא בעצם המפתח לכל השאלות הללו. ברגע שנדע אם אבלון קיים, ברגע שנמצא אותו, יהיו לנו תשובות מלאות ובהחלט מספקות. ומדוע התוספת "תיכון"? טוב, כל מי שבעצם קרא את הספר בטח משער מהי התשובה. זהו התיכון שבו איליין - אגב, נורא אהבתי אם השם, לדעתי הוא מקסים - התחילה תקופה חדשה בחייה, הכירה את וויל, ואת האגדה עצמה - יותר נכון זכתה לחוות אותה, משום שהיא הכירה אותה די מזמן "בזכות" הוריה. אבל זו רק סיבה אחת. הסיבה שנייה, לפי דעתי, היא ש"תיכון" בעצם מייחס - ורומז לנו בעצם - שהספר בנוי ומותאם לתקופה המודרנית. והתמונה? אין לי מושג למה דווקא זו. אבל כרגיל, אני אנחש - לפי דעתי התמונה בעצם מנסה לרמוז לנו גם, כמו שם הסיפור, על העלילה. אלא שהיא מעבירה לנו מסר שונה במקצת. התמונה בעצם רומזת לכך שהעלילה ידועה - לכל מי שהכיר את אגדת המלך ארתור לפני שקרא את הספר - ושהדמויות הן לא יותר מבובות, שמשחקות וחיות את אותה ההצגה מחדש, את אותה ההצגה עם אותו הסוף המר. או שלפחות זה מה שחברי מסדר הדוב חשבו שיהיה הסוף. שזה בעצם מוסר ההשכל שמתעורר בתמונה מבלי להיות כתוב במילים - שהכל, אבל הכל, ניתן לשינוי, ושהדבר היחיד שבטוח הוא ששום דבר לא בטוח. ושאיך, למרות כל הסיכויים, אהבתה של איליין - או יותר נכון היותה נמשלת לגבירת האגם - שינתה לגמרי את הסוף, והצילה חיים! ולכן רבותיי, זה לא ספר רגיל - או לפרוטוקול, "הזוי" - זהו ספר מדהים! ואין לכם מושג איך שנסחפתי איתו ולא יכולתי להפסיק לקרוא! אלא אם כן גם אתם קראתם אותו... ואם לא קראתם? עופו לקרוא או להזמין אותו בספרייה העירונית. כי הוא אחד הספרים שבאמת סחפו אותי רחוק. ועליו נאמר: "יש ספרים שאתה קורא בנשימה אחת, ויש ספרים שאתה קורא בלי לנשום!" אגב, למי שלא הבין, הוא מהספרים שאתה קורא בלי לנשום (D:). אני ממליצה לכם בחום ובלהט לקרוא אותו ולנסות לא למהר לסוף - למרות כל המתח - ולהנות מכל רגע.

בהחלט אהבתי! אין לי מושג באיזה שלב ממש נשאבתי לתוכו, אבל זה לא היה ברצף. היו קטעים מעניינים והיו כאלה שפחות. אבל מצד שני, יש סיכוי שזאת רק אני, מפני שבכל קטע שמר דארסי לא הופיע בו - הצטברחתי ובכל פעם שהשם שלו הוזכר - צחקקתי באופן מוזר; כן, אין ספק שזאת רק אני. אבל אל תתייחסו אלי, אני תמיד מתלהבת מכל סיכוי לרמיזה של אהבה, בספרים ובסרטים. אני מתארת לעצמי שזה ה"נזק" של אלה שמרבים לקרוא ספרים. או שאולי זו סתם סוג של שריטה. בסך הכל אני נורא אוהבת את השפה שבה השתמשה הסופרת, ובאופן כללי, אני חושבת שאין כמו התקופות של פעם. אין לי ספק שאם הייתי בקיאה באנגלית הייתי נהנית הרבה יותר לקרוא את הספר המקורי, ואת זה הסקתי מ"אחרית הדבר" של העורכת - שאגב, רואים שהיא השקיעה - שהודתה כי היו מילים רבות שהיה קשה לתרגם לעברית ולקלוע בדיוק למה שהכותבת התכוונה. בהתחלה, לפני שהכרתי את הספר, הכרתי את הדמויות בצורה קצת שונה. כרגיל, זפזפתי מתוך שעמום בטלוויזיה ונתקעתי באופן מוזר ב-HOT FILMS וככה נשאבתי לסרט שבוסס על פי הסרט - כן, עוד אחד - בשם "אבודה בעולמה של ג'יין אוסטן". כל מה שהכרתי מהסרט היה חלק מהדמויות והעלילה, פחות או יותר. לא חיפשתי את הספר על פי שם הסופרת שכבר היה ידוע לי, כי האמת, הסתפקתי בסרט עצמו. כזאת אני, לא חושבת קדימה. וכעבור כמה זמן מה כשבמקרה, בזמן שנהניתי לי לתומי מהספר "ליקוי חמה" - נדמה לי - קראתי דיאלוג בין אדוארד לבלה שבו אדוארד הועיל והשווה את אהבתם שלהם לאהבתם של רומיאו ויוליה של שייקספיר, ושל אליזבת בנט ומר דארסי מ"גאווה ודעה קדומה". והפעם, למזלי הרב, זיכרוני שפגום בדרך כלל, עזר לי, והתחילה לבצבץ בי תשוקה מטורפת לקרוא את הספר המיוחד שעליו התבסס הסרט שהסב לי הנאה כל כך גדולה. לאחר רשימת המתנה לא ארוכה במיוחד, התחלתי לקרוא. כל כך התרגשתי מהתקציר שנכתב בכריכה האחורית, שרק בפעם השנייה הצלחתי להבין אותו. "וואו" אחד הספיק לי, והתחלתי לקרוא. ומשם כבר לא יכולתי להפסיק. כמו שאמרתי - היו קטעים מוצלחים והיו כאלה שפחות. אבל זה רק בגלל שאני חולת רמיזות-אהבה-בספרים. מה שבטוח - לקחתי ממנו משהו לחיים: "It is truth universally acknowledged, that a single man in possession of a good fortune, must be in want of a wife." פירוש (מפי עירית לינור): "אמת המקובלת על כולם היא שרווק בעל רכוש גדול, מן הסתם חש מחסור ברעיה." ואפשר להגיד שעל זה בעצם בוסס כל הספר. ואני חייבת להודות, הבחנתי בכך שאהבתו של מר דארסי היתה הרבה יותר חזקה משל אליזבת בנט (או מרת דארסי, חיחי). אבל שוב, אולי זאת רק אני. הסוף היה כל כך מקסים, שהזמנתי את כל שאר ספריה של הסופרת בספרייה. אז אני ממליצה לכל אלה שעוד לא קראו, שראו אחד מן הסרטים שבוססו עליו, או שהתחילו ו"שיעמם" להם מכדי לסיים - בשבילכם, תקראו את הספר. עצה שלי, עד כמה שהיא שווה. ואפילו אם תהנו ממנו מחצית ממה שאני נהניתי, הרי לכם, הרווחתם.