"אחי בני האדם: תנו לי לספר לכם איך זה קרה".
כך מקדמת את הקורא כריכתו של הספר הזה, שלא נותן לי מנוח מאז סיימתי את קריאתו. אין זה ספר ככל הספרים. אפשר להניח אותו מהיד, אבל המחשבות והתחושות ממשיכות לרדוף. אחרי הספר הזה, לא מעט דברים נראים אחרת.
כל כך הרבה כבר נכתב עליו; אני יכול להצטרף לכל התיאורים כדוגמת מעניין, מרתק, חשוב, גאוני; וגם מזעזע, קשה, ספר שאינו נותן מרגוע. אינני זוכר מתי בפעם האחרונה קראתי ספר שנכנס באופן עמוק כל כך לחיי היום יום שלי – להרהורים, למחשבות, לחלומות בהקיץ וגם לחלומות הלילה. גם כשמיקמתי את הסימניה בין הדפים המשכתי להיות שם – בקרבות בחזית הרוסית או בחורבות ברלין. הקריאה בו היא אתגר לא קטן: למעלה מ-900 עמודים, מונחים וביטויים בגרמנית וכמובן תוכן שלעתים קשה מאוד לעיכול. ובכל זאת – בעיני זהו ספר חובה.
למה? זהו ספר חשוב ביותר, על מלחמת העולם השניה ועל השמדת היהודים; אבל יותר משזה ספר על מלחמת העולם השניה – הוא ספר עלינו – על בני האדם. ועל מה שאנחנו מסוגלים לעולל. אין מדובר בספר שואה, אבל ברור כי השואה היא חלק בלתי נפרד ממנו, והקורא הישראלי ודאי יתן דעתו על ההתייחסויות הרבות אליה מבין הדפים. אבל יש בספר כל כך הרבה יותר מזה. הסופר לא חסך מאיתנו בתיאורים קשים – של קרבות ושמד, של הרג ורצח. והסיבה לכך פשוטה: אנחנו בני האדם, לא חוסכים אותם מעצמנו.
הספר כתוב מנקודת מבטו של קצין אס. אס, צעיר, משכיל. ברבות הזמן מתברר שהוא טיפוס חריג למדי. אחת השאלות שליוו אותי במהלך הקריאה היתה האם איננו מסוגלים לקרוא על קצין אס.אס שהיה אדם נורמטיבי? אינני יודע, אולי לא הגענו לשלב הזה. ובכל זאת, מהדהדות לי בראש מילותיו של דן פגיס: "לא לא: הם בהחלט / היו בני אדם: מדים, מגפיים / איך להסביר. הם נבראו בצלם". והספר מבטא זאת בצורה ברורה ביותר – מיהם כל אותם בני אדם, שאצלנו מקוטלגים תחת הכותרת "הצורר הנאצי", ולעתים איננו מקבלים את העובדה הפשוטה הזו, שהם בני אדם, ככל בני האדם. מדהים לראות איך נראים הדברים, ככל הנראה, מנקודת מבטם.
