לא בכל פעם כשאתה יוצא להרפתקה עם ספר חדש, כבר בתחילתו אתה מרגיש שאתה מחזיק בידיך יצירת מופת. כאן זו בדיוק התחושה שהייתה לי. שטפן צוויג היה סופר ענק, וספר זה הוא אחת ההוכחות לקביעה זו. היכולת של האיש להתמקד באדם הכי קטן שיש, החי לו בשולי שדה הראייה שלנו, ובכל זאת לתאר אותו כאדם שלם ומלא ובתיאור ספרותי נפלא, זו תכונה שיש למעטים. צוויג הצליח להכניס הכל בסיפור אחד - גם את זעקת אי השוויון הכלכלי, גם את השלכות המלחמה על משפחותיהם של אלו שנהרגו בשדות הקטל ההמוניים, גם את תיאורי העוני המנוול הפוצע ומשחית נפשות תמימות, גם תיאור זו שנעוריה נשכחו מאחוריה והיא מצאה את עצמה בתולה מזדקנת בת 28, גם סיפור פלא פיגמליוני וגם מעבר מכניעה לעוני למרי חברתי עד פגיעה באשיות החברה (הפרת האמון של מי שאחרי על כסף, בחברה הגרמנית, נחשבת עד היום לפשע נורא ואיום, לא מתקבל על הדעת).
אני ראיתי בין השורות את האמירות הברורות מאד של צוויג הסוציאליסט, יכול להיות שאחרים לא יראו. אהבתי את התייחסותו ל"תופעת האפסנאי" - ניצול הרגע הקטן שיש לו מעט כוח ביד על ידי הפקיד המרופט והאומלל. ההסבר לשאלה "למה פקידי הממשלה האפורים אינם נחמדים" בהארת עולמם המדוכא והמדכא. פשוט יפה.
והיכולת המופלאה של צוויג לא ליצור סיפור סינדרלה, אלא להפך - המציאות היא קשה, לא נעימה, מאכזבת עד ייאוש ושיקולי התאבדות. לסיכום - יצירת מופת!

כששאלו את לודו מה דודו עושה הוא הסביר "הוא רב –עפיפונים" מה זאת אומרת ? והוא הסביר בקצרה " זה כמו רב –חובל אבל בשמיים ".

האם אדם שמקדיש חייו לעפיפונים יש בו גרעין של טירוף או ניצוץ של קדושה? בכפר הצרפתי חשבו שאמברואז פלרי מטורף ,משוגע עם תעודות. צחקו עליו בכפר וסיפרו שאמר "שאת הרעיונות הנאצלים ביותר חייבים לקשור בחוט כי אם לא מליוני בני אדם ילכו לאיבוד "ברדיפה אחר תכלת השמיים".

בזמן מלחמת העולם השנייה כשהעולם רחש צרות צרורות וגם כמה אמיתות מוזרות על החיים עצמם ,חיו בכפר קטן בקלרי שבצרפת דוד אחד שגידל נכד אחד ,שתעודת היושר היחידה שלהם גבלה בטירוף קל וגם בתכונות מולדות כמו חוש זיכרון שבגללו היה אפשר למות במחנות.

{ב 1942 המשטרה הצרפתית עצרה למעלה מעשרת אלפים מתושבי פריס היהודים. הם רוכזו "בולודרום החורף" בפריס ומשם הועברו למחנה דרנסי וממנו לגרמניה.}

בתגובה הדוד המטורף לאחר עבודה מאומצת העיף בשמיים שבעה עפיפונים צהובים. שבעה עפיפונים בצורת מגן דוד. כל הכפר נשא עיניו לשבעת כוכבי החרפה. פה הזלתי דמעות מהתרגשות.

בספר יש תיאורים של הפולנים הצרפתית האנגלים כולם חברו להפיל את משטרו של היטלר עם מחתרות ופתקים שהועברו ,זונות שעבדו במרץ ,ומסעדה אחת עם מאכלים ערבים לחך שלא ויתרה ועמדה על גאוותה לא ללכת שפופים אלא בגב זקוף כי צריך וחייב לפאר את המורשת הקולינרית של צרפת שלא מוכנה להיכנע והגישה לגרמנים הקצינים את היין הכי טוב והאוכל הכי שווה בעולם.
היו הצלחות מעטות עד שנגמר וזהו כשהאמריקאים הגיעו.

הספר נחשב ליצירה ספרותית חשובה. גם בעת הקריאה חשתי שמדובר בפנינה ספרותית. ובכל זאת, התמודדתי איתו במשך שבועיים - ללא הצלחה. צורת הסיפור, ללא עצירות, מחייבת כנראה קריאה רצופה. מאחר שלא קראתי ברציפות, מצאתי שאיני מצליח להתחבר מחדש לסיפור בכל פעם שקראתי. נדרשת כנראה קריאה יותר "מושקעת" כדי להיכנס לסיפור. ייתכן גם שהבעיה במקרה שלי נובעת מהתרגום: השפה הכבדה והמפותלת של הסיפור קשורה אולי לתרגום העברי, ולכן החלטתי שאת הספר הבא של פוקנר אקרא כבר באנגלית. עכ"פ לא הרגשתי שאני יכול ממש להעריך את הספר