אז ככה: אם אני צריך לסכם במשפט אחד את הספר "שומרי הסף", אז אני יכול להגיד שבתור אחד שאחוז ניכר מרשימת הקריאה שלו (במסגרת המגבלות שלי- חייל בכל זאת) עוסקת בז'אנר, עוד לא נתקלתי בספר שעורר בי כל כך הרבה נקודות למחשבה. עדין רוצים לשמוע עוד? טוב, תעברו לפסקה הבאה...
קצת יותר בהרחבה: הספר שומרי הסף מלקט בתוכו אוסף של ראיונות עם שישה ראשי שב"כ לשעבר שנוגעים בנקודות הבוערות ביותר בכל הקשור לביטחון הישראלי (לאו דווקא בתור ראשי שב"כ) מאברהם שלום ועד יובל דיסקין. בין הפרשות בהם עוסק הספר: קו 300, רצח רבין, הסכם אוסלו ועוד. יש לציין שהספר אינו מתיימר לייצג אג'נדה פוליטית כזו או אחרת, לפחות לא במוצהר. (אפשר אולי לראות נטייה סמויה מתוך השאלות עצמן והכיוון אליו נוטה הדיון, אבל זה כבר נתון לפרשנות אישית) ראשי השב"כ עצמם מציגים קשת רחבה של דעות (למרות שבחלק מהמקרים אפשר לומר שיש ביניהם תמימות דעים). בספר מועלת לעיתים קרובות ביקורת נוקבת כלפינו, בתור חברה. המנהיגות הפוליטית גם היא לא יוצאת נקייה מהספר, בין אם אלו מנהיגים מכהנים או כאלו בדימוס (למרות שכשצריך ראשי השב"כ יודעים גם לפרגן על החלטות שלפי תפיסתם היו נכונות).
אז בשורה התחתונה, למה הספר טלטל אותי כל כך? אני לא יודע, אולי זה לאו דווקא התוכן עצמו (שבכל מקרה חריג מבחינת עושר המידע והאותנתיות) אלא התזמון, אבל הספר פתח לי שאלות מהותיות לגבי עצם ההתנהלות שלנו בהווה, והדרך שבה עלינו ללכת בעתיד. שאלות שכולנו צריכים לבחון בכנות מבלי קשר לעמדה פוליטית כזו או אחרת. אגב- שלי לא השתנתה לאחר קריאת הספר (תומך הבית היהודי למי ששואל את עצמו).
קיצור- אתם עדין שואלים? מומלץ!

ואם לא, אז לפחות תעשו לעצמכם טובה ותראו את הסרט...

כשהייתי בהריון ראשון כל ההריוניות שדיברתי איתן חלמו על תלתלים זהובים ושמלות ורדרדות. ואילו אני, הדבר שהכי רציתי זה להקריא סיפורים לבתי, ושהיא תשב לצידי ושתינו נקרא ביחד.
כשנולדה הגדולה הקראתי אינספור סיפורים. הדבר הוביל לכך שהפצפונת הבינה היטב שמה שחשוב לי זה ספרים. לא אשכח איך כשהיתה בת שנה וחצי וכעסה עלי היא לקחה את "האריה שאהב תות", הביטה בי בעיני תכלת זועמות במבט נוקב תוך שהיא קורעת את העמוד האחרון. כשגדלה, במרד ילדותי סרבה ללמוד לקרוא. כך יצא שהבת שלי (שלי!!!) התחילה את כיתה א' מבלי לדעת לקרוא.
למרבה המזל הנחתי לה ולא התערבתי. לקראת אמצע כיתה א' גיליתי שיש לי בבית תולעת ספרים. קצב הקריאה של התולעת הלך וגבר, והגיע לשיאים חדשים כשנתקלה ב"הארי פוטר ואבן החכמים". לא היה עם מי לדבר. פתאום נשמעתי כמו אמא שלי. "תפסיקי כבר לקרוא. אולי תרדי לפארק?" "עשית שיעורים?" ואפילו "זה לא בריא לקרוא כל כך הרבה!" כשתפסתי אותה באמצע הלילה קוראת בשירותים. אין ספק, אני אמא גאה...

אני לא חושבת שיש טעם לדבר על העלילה של ספרי הארי פוטר. כשיצא הספר הראשון הייתי זקנה מדי בנפשי מכדי להעריך אותו. קראתי בעיניים של מבוגר, הטריד אותי דמיון למיתוסים מסויימים, אי דיוקים בעלילה. בקיצור, לא הצלחתי להיסחף ונטשתי אחרי הספר הראשון. בעלי, לעומת זאת, שעדיין לא התבגר במובן הטוב, קרא באדיקות את כל הסדרה. כשהגדולה התחילה לקרוא את הספר הם לא הפסיקו לדבר עליו. הגדולה התחילה לתהות אם אפשר לממש חלק מהקסמים, והם דנו בכך ארוכות. באחד הימים אבא שלה מתח אותה, לקח מקל שיהיה שרביט קסמים והפעיל את מילת הקסם "לביוסה" על עיפרון שהיה על הרצפה. (למי שלא בקי – מדובר בקסם שגורם לחפצים להתרומם.) הגדולה נעצבה כשהסתבר לה שזה לא באמת ושאבא קשר את העפרון בחוט דייג שקוף שליפף סביב כסא האוכל שלה והשתמש גם באחיזת עיניים...

ספר מדהים של סופר ענק שקוראים לו ויקטור הוגו.הספר כשמו הוא תיאור מדוייק של עלובי חיים בזמן המהפכה הצרפתית.גיבור טראגי שהוא זאן ואן זלגאן שעלה מהאפס ועד שהפך לאיש מכובד ונדיב שתרם לקהילה.למרות הסבל ווהדיכוי שעבר ואיך שנשפט באכזריות על גניבת ככר לחם.התיאור ממצה וקולע שגורם לך להזדהות עם כל הדמויות המדוכאות איך הרוע והכזריות שלטה בתקופה זו.הגיבור גאן התמיד במה שהוא האמין רהצליח בכוח הרצון והאצילות לסלוח לאיש הכזר גאבייר עד שנאלץ להתאבד. ויקטור הוגו הותיר סימני שאלה בסוף לגבי גורלו של הגיבור