הספר הכי גרוע שקראתי בחיים שלי. המחשבה הכי שכיחה לאורך הקריאה בו היא ״איך מישהו אישר את הפירסום הזה?!״ זה לא ספר עלילתי, זה מניפסט אינסופי ורפטטיבי בצורה מביכה של שינאה תהומית לאנושות, לקידמה ובעיקר ומעל הכל - לתיירים שמסתבר שהם הגורם ההרסני ביותר על הפלנטה. התגובה קצרה מלהכיל את כל הבעיות בבליל המילים הזה אבל הנה כמה דוגמאות ראויות לציון: 1) הדמויות בספר חסרות כל עומק או עניין וכל מטרתן הוא להיות פלטפורמה חלולה שדרכה המחבר יכול לצעוק את האג׳נדה שלו דרך נאומים טרחניים ומטיפים. מיותר לציין שלמרות שהן כביכול נבדלות במאפיינים כמו מין, מקצוע ולאום - הן כולן חושבות בדיוק אותו דבר ומעבירות בדיוק את אותה המחשבה (כן. ביחיד.) לאורך 480 עמודים בלתי נגמרים. 2) המלצה חמה שיכולה להפוך את הקריאה לקצת יותר נסבלת - משחק שתייה כל פעם שמופיע הצירוף ״כפכפי אצבע״ או ״שוקיים לבנות״. מסתמן שהמחבר תופס אבחנה זו שלו לגבי תיירים ככה מהפכנית וחדשנית שיש הצדקה לחזור עליה כל כמה עמודים. 3) במשך 2-3 עמודים המחבר מתאר מגוון כלי עינויים מימי הביניים שהיה רוצה להשתמש בהן ע״מ לענות את התיירים הרבים שמציפים את ונציה. כל זאת כמובן, בזמן שגם הוא, תייר מהולנד שמציף את ונציה. ההבדל אתם שואלים? הוא טרח ללמוד איטלקית ולהסתובב במקטורן מחויטת מה שכמובן מציב אותו ב-6 רמות מוסריות מעל בעלי ״השוקיים הלבנים״ ונועלי ״כפכפי האצבע״. הספר הזה כה מגוחך, יהיר, צבוע ולא מודע לעצמו שאלמלא מה שקראתי עליו וסביבו הייתי בטוחה שמדובר בסאטירה. והחלק הכי אירוני? הגישה, הדעות והתפיסות של המחבר הן בדיוק התורמים הראשיים לנושא הראשי של הבליל הפוליטי הזה - המוות של אירופה.

הספר הכי גרוע שקראתי בחיים שלי. המחשבה הכי שכיחה לאורך הקריאה בו היא ״איך מישהו אישר את הפירסום הזה?!״ זה לא ספר עלילתי, זה מניפסט אינסופי ורפטטיבי בצורה מביכה של שינאה תהומית לאנושות, לקידמה ובעיקר ומעל הכל - לתיירים שמסתבר שהם הגורם ההרסני ביותר על הפלנטה. התגובה קצרה מלהכיל את כל הבעיות בבליל המילים הזה אבל הנה כמה דוגמאות ראויות לציון: 1) הדמויות בספר חסרות כל עומק או עניין וכל מטרתן הוא להיות פלטפורמה חלולה שדרכה המחבר יכול לצעוק את האג׳נדה שלו דרך נאומים טרחניים ומטיפים. מיותר לציין שלמרות שהן כביכול נבדלות במאפיינים כמו מין, מקצוע ולאום - הן כולן חושבות בדיוק אותו דבר ומעבירות בדיוק את אותה המחשבה (כן. ביחיד.) לאורך 480 עמודים בלתי נגמרים. 2) המלצה חמה שיכולה להפוך את הקריאה לקצת יותר נסבלת - משחק שתייה כל פעם שמופיע הצירוף ״כפכפי אצבע״ או ״שוקיים לבנות״. מסתמן שהמחבר תופס אבחנה זו שלו לגבי תיירים ככה מהפכנית וחדשנית שיש הצדקה לחזור עליה כל כמה עמודים. 3) במשך 2-3 עמודים המחבר מתאר מגוון כלי עינויים מימי הביניים שהיה רוצה להשתמש בהן ע״מ לענות את התיירים הרבים שמציפים את ונציה. כל זאת כמובן, בזמן שגם הוא, תייר מהולנד שמציף את ונציה. ההבדל אתם שואלים? הוא טרח ללמוד איטלקית ולהסתובב במקטורן מחויטת מה שכמובן מציב אותו ב-6 רמות מוסריות מעל בעלי ״השוקיים הלבנים״ ונועלי ״כפכפי האצבע״. הספר הזה כה מגוחך, יהיר, צבוע ולא מודע לעצמו שאלמלא מה שקראתי עליו וסביבו הייתי בטוחה שמדובר בסאטירה. והחלק הכי אירוני? הגישה, הדעות והתפיסות של המחבר הן בדיוק התורמים הראשיים לנושא הראשי של הבליל הפוליטי הזה - המוות של אירופה.

הספר הכי גרוע שקראתי בחיים שלי. המחשבה הכי שכיחה לאורך הקריאה בו היא ״איך מישהו אישר את הפירסום הזה?!״ זה לא ספר עלילתי, זה מניפסט אינסופי ורפטטיבי בצורה מביכה של שינאה תהומית לאנושות, לקידמה ובעיקר ומעל הכל - לתיירים שמסתבר שהם הגורם ההרסני ביותר על הפלנטה. התגובה קצרה מלהכיל את כל הבעיות בבליל המילים הזה אבל הנה כמה דוגמאות ראויות לציון: 1) הדמויות בספר חסרות כל עומק או עניין וכל מטרתן הוא להיות פלטפורמה חלולה שדרכה המחבר יכול לצעוק את האג׳נדה שלו דרך נאומים טרחניים ומטיפים. מיותר לציין שלמרות שהן כביכול נבדלות במאפיינים כמו מין, מקצוע ולאום - הן כולן חושבות בדיוק אותו דבר ומעבירות בדיוק את אותה המחשבה (כן. ביחיד.) לאורך 480 עמודים בלתי נגמרים. 2) המלצה חמה שיכולה להפוך את הקריאה לקצת יותר נסבלת - משחק שתייה כל פעם שמופיע הצירוף ״כפכפי אצבע״ או ״שוקיים לבנות״. מסתמן שהמחבר תופס אבחנה זו שלו לגבי תיירים ככה מהפכנית וחדשנית שיש הצדקה לחזור עליה כל כמה עמודים. 3) במשך 2-3 עמודים המחבר מתאר מגוון כלי עינויים מימי הביניים שהיה רוצה להשתמש בהן ע״מ לענות את התיירים הרבים שמציפים את ונציה. כל זאת כמובן, בזמן שגם הוא, תייר מהולנד שמציף את ונציה. ההבדל אתם שואלים? הוא טרח ללמוד איטלקית ולהסתובב במקטורן מחויטת מה שכמובן מציב אותו ב-6 רמות מוסריות מעל בעלי ״השוקיים הלבנים״ ונועלי ״כפכפי האצבע״. הספר הזה כה מגוחך, יהיר, צבוע ולא מודע לעצמו שאלמלא מה שקראתי עליו וסביבו הייתי בטוחה שמדובר בסאטירה. והחלק הכי אירוני? הגישה, הדעות והתפיסות של המחבר הן בדיוק התורמים הראשיים לנושא הראשי של הבליל הפוליטי הזה - המוות של אירופה.

ספר חביב מינוס שלוקח קונספט מעניין מאד (מה אם היו מגרשים את כל היהודים מוינה) אבל לא מצליח לפתח אותו לעלילה מורכבת ונשאר בגבולות של סיפור נחמד וזורם לקריאה. לא הייתי מצטערת על קריאתו לולא אחרית הדבר המבחילה של חנן אלשטיין, שהניח שאם הוא מתרגם את הספר זו היא חובתו המוסרית לחלוק איתנו את דעותיו הפוליטיות המאוסות ולהזהיר את ישראל ואת הממשלה ״הימנית ביותר בתולדותיה״ מפני (תופים...) קץ הדמוקרטיה. זו פעם ראשונה שיוצא לי להיתקל באחרית דבר שהיא מניפסט פוליטי שאונס את העלילה של הספר לטובת העברת המסרים (הכה מקוריים) של המתרגם. העובדה שאנשים כמו אלשטיין מרגישים בנוח לכפות את דעתם בגסות על אחרים (תוך כדי שהדבר נעשה תחת איצטלה תרבותית וסיפרותית כמובן) היא אחת הסיבות הראשיות לכך שהמחנה שלו לעולם לא יגיע לשילטון.

ספר חביב מינוס שלוקח קונספט מעניין מאד (מה אם היו מגרשים את כל היהודים מוינה) אבל לא מצליח לפתח אותו לעלילה מורכבת ונשאר בגבולות של סיפור נחמד וזורם לקריאה. לא הייתי מצטערת על קריאתו לולא אחרית הדבר המבחילה של חנן אלשטיין, שהניח שאם הוא מתרגם את הספר זו היא חובתו המוסרית לחלוק איתנו את דעותיו הפוליטיות המאוסות ולהזהיר את ישראל ואת הממשלה ״הימנית ביותר בתולדותיה״ מפני (תופים...) קץ הדמוקרטיה. זו פעם ראשונה שיוצא לי להיתקל באחרית דבר שהיא מניפסט פוליטי שאונס את העלילה של הספר לטובת העברת המסרים (הכה מקוריים) של המתרגם. העובדה שאנשים כמו אלשטיין מרגישים בנוח לכפות את דעתם בגסות על אחרים (תוך כדי שהדבר נעשה תחת איצטלה תרבותית וסיפרותית כמובן) היא אחת הסיבות הראשיות לכך שהמחנה שלו לעולם לא יגיע לשילטון.

ספר חביב מינוס שלוקח קונספט מעניין מאד (מה אם היו מגרשים את כל היהודים מוינה) אבל לא מצליח לפתח אותו לעלילה מורכבת ונשאר בגבולות של סיפור נחמד וזורם לקריאה. לא הייתי מצטערת על קריאתו לולא אחרית הדבר המבחילה של חנן אלשטיין, שהניח שאם הוא מתרגם את הספר זו היא חובתו המוסרית לחלוק איתנו את דעותיו הפוליטיות המאוסות ולהזהיר את ישראל ואת הממשלה ״הימנית ביותר בתולדותיה״ מפני (תופים...) קץ הדמוקרטיה. זו פעם ראשונה שיוצא לי להיתקל באחרית דבר שהיא מניפסט פוליטי שאונס את העלילה של הספר לטובת העברת המסרים (הכה מקוריים) של המתרגם. העובדה שאנשים כמו אלשטיין מרגישים בנוח לכפות את דעתם בגסות על אחרים (תוך כדי שהדבר נעשה תחת איצטלה תרבותית וסיפרותית כמובן) היא אחת הסיבות הראשיות לכך שהמחנה שלו לעולם לא יגיע לשילטון.