ציפיתי ליותר מדורית רביניאן.אחרי 2 ספריה הסוחפים מלפני הרבה שנים, קיוויתי לחוויית קריאה דומה. אבל לא...ספר די שגרתי, לא ממש מרגש, נושא אפילו קצת נדוש ו"כאילו" מיוחד - בחורה ישראלית מתאהבת בניו יורק בצעיר ערבי מרמאללה - נו?
פה ושם יש ניצוצות רביניאניים המזכירים את היכולות שלה. בסה"כ זהו ספר שמציב אותה יחד ובאותה רמה בערך עם עוד שורה של סופרים שעוסקים בנושאים שכאילו על סדר היום - יחסי יהודים ערבים וכו' - אבל ללא שום שאר רוח, ללא ניצוצות ספרותיים וגם לא כל כך מעניין. התאמצתי כדי לסיים אותו וזו בעיקר המשמעות של האכזבה שלי מהספר.

כותרת המשנה של הספר לא מחמיאה לסופרים הנורבגים. "אחד מספרי המתח הגדולים...בנורבגיה" ובכן, לא. הספר אינו מותחן כלל ועיקר והוא חוטא לז'אנר. הספר הוא רומן מצויין שיש בו תעלומת פשע וככזה הוא באמת ראוי לשבח.

כשאני קונה תיק מעור אני רוצה לקבל תיק מעור. לא תיק מכסף או אלומיניום, אפילו אם ישכנעו אותי שכסף יקר לאין ערוך מעור. ביקשתי תיק מעור, על התווית כתוב תיק עור, תנו לי תיק עור. הבנתם את זה?

עולם ספרי המתח הוא רחב ידיים ורב גוני. לכל המתעבים נדמה שמדובר בביצה אחת בעלת גוון אחיד. ובכן, לא כל הסינים דומים ולא כל החרדים זהים (סילחו לי על ההשוואה המתבקשת) ולא כל ספרי המתח בנויים מאותה נוסחה. יכולתי לתת בהם סימנים כדי שתבדילו בין צ'יילד לקובן ובין ברקלי לארצ'ר בין לארסון לנסבו, בין ג'יימס לרנדל ובין האמט לצ'נדלר. אבל לסוגת המותחנים יש כמה כללי יסוד ואלה הם: מתבצע בהם פשע. ישנו בלש הפותר את התעלומה ורצוי מאוד שהתעלומה תיפתר בסוף הספר אחרי כמה הטעיות. משחק מוחות, כבר אמרתי?

וכאן בא ספויילר מסויים ומי שלא רוצה מוטב שידלג לפסקה שאחרי זו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! (מספיק סימני קריאה כדי להרחיק את הסקרנים?)

הספר הזה הוא רומן מכמיר לב והוא מתנהל באופן המתחזה לספר מתח. הסופרת זורעת רמזים ונדמה שהם הולכים לסטור על פנינו. וגם בלשים יש, אנושיים וחכמים. אבל מה זאת? הפתעת ההפתעות היא שאין כל הפתעה! הסופרת רימתה אותנו בגדול וגילתה לנו מי הפושע כבר בהתחלה. חיכינו לטוויסט והוא לא הגיע. הספר הוא בעיטה בבטן הרכה שלנו.

למרות האמור לעיל לא הייתי מוותרת על הקריאה ומיד אסביר גם למה (חברה, הספויילר אינו מיועד לכם ואל תציצו לפסקה הקודמת).

אני מרגישה צורך עז לשתף אתכם בחוויה שלי בקריאת הספר הזה. מדובר בספר מבלבל מאד. לכאורה מדובר ברומן קליל ומשעשע על ליאנה, רוקה בת שלושים פלוס, שונאת אנשים,שונאת בעלי חיים, שונאת את עצמה, שונאת את החיים ושונאת את החור ביפו בו היא גרה. מחפשת חתן ואהבה בצורה נואשת. היא עובדת כעורכת לשונית בהוצאה, אך לא במשרה קבועה, ויודעת בוודאות שהיא שווה יותר מעובדת אחרת שהתקבלה לאותה הוצאה במשרה מלאה. ליאנה גרה בבנין עלוב ביפו המיועד להריסה. בעל הבית לא חידש את השכירות ליתר הדירים בבניין וכעת ישנן רק 3 דירות מאוכלסות. דירה אחת בה גרה שכנה ערביה שבעלה נוסע כל הזמן לירדן לצורך עסקים, אותה שכנה חייבת לה 20 שקל כבר הרבה זמן ולא מחזירה לה, עובדה שמוציאה אותה מדעתה, דירה נוספת בה גר אברי, ילד פלא בילדותו, וחוזר בתשובה בבגרותו שבתחילת הספר מאוהב בה, אך לאט לאט משחרר. מולה עובר לגור שכן חדש וחתיך המשדר לה מסרים כפולים המוציאים אותה מדעתה וגורמים לה לבצע מעשים עליהם היא מתחרטת מאוחר יותר.
מצד שני, מדובר בספר רציני שגורם לנו לחשוב על החיים של הגיבורה בצורה אחרת לחלוטין ועל החיים שלנו בישראל, על יחסים בין בני אדם וחמלה בסיסית כלפי נזקקים. לחייה העלובים נכנסים במפתיע שני גורמים – גור חתולים והומלס שמן ושיכור. שני היצורים הדוחים כביכול ישנו לליאנה את החיים מקצה אחד לקצה השני ויובילו בסופו של דבר את סוף הספר למקום מפתיע ושונה.
ברקע, יפו מתפקדת כדמות דומיננטית. עיר עלובה, מסריחה, ודיכאונית. עיר של עוני, הומלסים, ביוב פתוח, בתים מתפרקים. לאיש לא אכפת מהשני, גם לא לשוטרים שבמקום להתעסק בפשיעה עסוקים בנתינת דו"חות לאנשים שעוברים במעבר חציה באור אדום. נקודת הרתיחה מגיעה לשיא כאשר מהומות גזעניות מתחילות לצוץ בכל מקום וכל אחד צריך לחשוב היטב על עתידו.

הספר כתוב בצורה משעשעת וחיננית אשר גרמה לי פעמים רבות לפרוץ בצחוק פרוע ולגחך ביני לבין עצמי. בהתחלה הוקסמתי מהדמות של ליאנה והתאהבתי בה כליל. מאוחר יותר היא גרמה לי לדחיה. לא הצלחתי להבין את פשר מעשיה, אך לא הצלחתי להפסיק לקרוא. בשלב מסוים החיפוש אחר האהבה הוביל אותה למקום שפל במיוחד (לא רוצה להרוס) וזה הזכיר לי סיפור קצר, אם אתם זוכרים את הסיפור "יגון". על אותו אדם אומלל שרצה לשתף אחרים במות בנו אך איש לא הקשיב לו, ורק בסוף הוא ניגש לסוס שלו ורק הוא "הקשיב" לו...