ספר שהוא חתיכת היסטוריה , הכתובה בשפה עשירה מתובלת בפתגמים ובחידודי לשון עסיסיים. הסופר מציב זרקור על תקופה רבת תהפוכות בבגדד ובעיראק בכלל ומתאר את הקהילה היהודית בעיראק בשנים שלפני קום המדינה ובשנים הראשונות להקמתה. העלילה סוחפת רוויה בתיאורים צבעוניים חושניים של הווי הקהילה וחיי משפחה , האוכל המיוחד של העדה ואורח החיים השמרני לצד תיאורים של תאוות ויצרים מיניים ויחסי הגומלין עם שכניהם המוסלמים ,נותני החסות ,שכל אלו העניקו לי תענוג צרוף במהלך הקריאה.
לקראת הסוף הסופר שינה את סגנון הכתיבה בעודו מתאר בצורה עיונית ומפורטת יותר את המשך קורות היהודים בעיראק ונאלצתי לצערי לדלג על מס' קטעים מפאת עומס ושפע הפרטים שהעיבו מבחינתי על העלילה כאילו רצה הסופר לספק לקורא כמה שיותר מידע ויהי מה על חשבון רצף העלילה אולי כדי לא להחמיץ שום מידע חשוב.
בסיכומו של דבר הספר מרתק מאוד לא רק עבור יוצאי עיראק למרות שנדמה לי שהם ייהנו מהספר הרבה יותר מהסיבה הפשוטה שהווי החיים של יהדות עיראק מוכר להם ומהווה חלק מהם . ספר שניתן ללמוד ממנו הרבה מאוד . מומלץ ביותר.

אהבתי מאוד!!
ספר זורם, מרגש וכייפי!!
מומלץ!!

****


יש לי ווידוי קטן. אני, אמממ, אומר "אג'ואים", ו"מאאתיים" (עד לא מזמן בכל אופן). אני אוכל עשתנור ולא לאפה - ולא, זה לא אותו דבר. אז כן, הבנתם לבד. אני ירושלמי.
נכון, אני גר במודיעין, ועובד לרוב בתל אביב, אבל לא יעבור יום שישי אחד (אלא אם כן קורה משהו קיצוני כמו מסיבת ט"ו בשבט בגן שאלוהים ייקח את כל מתכנני המסיבות לילדים ביום שישי) בלי שאני עולה על מונית השירות יחד עם העגלה של השוק ונוסע למחנה יהודה. בקיץ, בארבעים מעלות, בחורף, גם אם יש שלג אבל הכניסה לירושלים פתוחה. אני שם. תשע בבוקר, אוכל מרק שעועית אצל עזורה. אפשר לכוון שעון לפי זה.
נולדתי בשערי צדק וגדלתי בשכונה כשעוד היה דבר כזה שכונה עם ילדים שמסתובבים, שומו-שמיים, לבד בלי ההורים שלהם, היו לי חברים חילוניים ודתיים וחוזרים בתשובה ומתחזקים ונחלשים, וגם למדתי אחר כך בבצלאל ושכרתי דירות בנחלאות בעיקר. ואז התחתנתי, ועזבתי את העיר.

אבל גם מי שעוזב את העיר, יעידו כל מאות האלפים שעשו את זה עם השנים, תמיד יישאר ירושלמי. כאילו הטביעו עלינו מין חותמת קטנה מאחורי האוזן, וכשיבוא המשיח כולנו נזנח את כל המקומות המלאכותיים שעזבנו אליהם פעם ונחזור, שכם לשכם, אל מחנה יהודה והדווידקה, אל מרכז כלל ואל פינתי וטעמי, אל עזורה וניות ו"העירה" ומגרש הרוסים, אל המדרחוב וכיכר החתולות ונחלאות ותלפיות מזרח ונחלת שבעה וטליתא קומי ומאה שערים. נחזור, כאילו מעולם לא עזבנו.

אז למה הווידוי הזה? ככה. כי אני לא אחמיץ בעד שום הון שבעולם ספר ירושלמי. שנכתב באהבה של ירושלמי ולא על המילייה הנהנתן והשבע שגר שם במרכז וחושב שהכול קורה סביבו. אבל גם לא ירושלים של שנות השישים, של רחביה וא.ב. יהושע ואפילו לא של גרוסמן או של סוראמלו, אלא ירושלים חדשה, צעירה, מגניבה, שחיה לגמרי עכשיו אבל עושה כבוד לכל מה שהיה פעם. כי ירושלמים הם היחידים שימשיכו לקבוע אחד עם השני ליד מקומות שכבר לא קיימים כמה עשרות שנים. כמו הומינר, חנות חומרי הבניין הוותיקה, שנמצאת כמובן בזוויתו של רחוב "הגידם" (ולא טרומפלדור, חלילה). חוצמזה, ירושלמים הם כבר לא ראשי הבלאטה התתרנים ונעדרי התיחכום שהיו פעם, והיום הם יודעים להעריך אוכל טוב ותרבות, אנינות סטייל "מחניודה" ובירה קפואה בתחנה הישנה - למרות שגם ערק איילות עם מיץ אשכוליות ארכאי יתקבל באהבה.