****
הנה, הגיע השלישי. צ'י-צ'ינג!! אין ספק שבצומת ספרים וסטימצקי מחככים ידיים בסיפוק כשצבא נערות בנות 14 מרוקן להן את המדפים.
אני עצמי לא חיכיתי עד עכשיו. השניים הקודמים היו, כאמור, חטיפים נעימים לחך, כך שאצתי לחנות ורכשתי אותו באנגלית כבר לפני שבועיים שלושה.
טוב, בואו נדבר על השם. "משחקי הרעב" זה שם טוב. קליט, מסתורי ומסקרן. מצד אחד משחקים, מצד שני רעב. אוווו, מפחיד. "התלקחות" הוא לא שם של ספר אלא של סרט - אבל על זה אנחנו מדברים, לא? הטרילוגיה הזו נכתבה, זה ברור, בשביל להפוך במהירות להצלחה קולנועית.
ואז מגיע לנו "עורבני חקיין". מה זה? איפה דיוויד אטינבורו שיסביר לנו בקול דידקטי על מנהגי החיזור של נקבת העורבני החקיין? בעיניי זו נפילה היסטרית, שהיא אך ורק עניין של תרגום. באנגלית זה "Mockingjay" - עדיין לא משהו, אבל נפלא ביחס לשם העברי. היה אפשר להתאמץ קצת יותר, בייחוד כשהציפור הזו היא כה חשובה, בהיותה סמל למרד שאופף את פאנם, ומייצגת את דמותה של קטניס כאייקון שלו.
סוזן קולינס חותמת את הטרילוגיה של משחקי הרעב בספר טוב לא פחות מהשניים שקדמו לו, ואפילו יותר מהם הוא מלא באש, קרבות, דם ועוד פירוטכניקה. אנחנו פוגשים בו את קטניס כשהיא מפורקת, עייפה, שבורה וחסרת אמונה, כשהיא אינה יודעת במי להאמין ובמי לבטוח, כשהיא נדרשת להציג כלפי חוץ את עצמה כמנהיגת המרד העשוייה לבלי חת. החצי הראשון של הספר מתעסק באופן מייגע קמעא בחיבוטי הנפש הפאתטיים שלה לגבי פיטה וגייל, העולם והחתול, הנשיא סנואו ועצמה, עד שמתחשק להחטיף לה שתי סטירות שתצא מזה.
ברוך השם, לקראת החלק השני חוזרים שוב לאקשן מצויין וכתוב היטב המוכר לנו מזירות משחקי הרעב, מתובל בסצנות גרפיות, אכזריות ומספקות. סוף סוף אין לקטניס זמן ממש לחשוב על מורכבותם של החיים, משל היתה כוכבת באחרונת אופרות הסבון, אלא היא נדרשת להחליט, לירות, להרוג ולפצוע, לפצלח ולשרוף, לפצפץ, להשמיד ולמסמס.
