מעוף היונהיובל שמעוניהשקעתי ערב אחד בניסיון לקרוא. שרדתי בערך את השליש הראשון. הספר הוא בעצם שני סיפורים. כאשר בכל עמוד יש את אחד מהם והם נחתכים בסופו של העמוד ובעמוד הבא הסיפור הבא כך לסירוגין. יש בספר משהו איטי מאוד. לא התחברתי לצורת הכתיבה.
מעוף היונהיובל שמעוניהשקעתי ערב אחד בניסיון לקרוא. שרדתי בערך את השליש הראשון. הספר הוא בעצם שני סיפורים. כאשר בכל עמוד יש את אחד מהם והם נחתכים בסופו של העמוד ובעמוד הבא הסיפור הבא כך לסירוגין. יש בספר משהו איטי מאוד. לא התחברתי לצורת הכתיבה.
בניגוד להוראות היצרןעידית אלנתןספר קליל מבחינת הקריאה אם כי עצוב. בסיפור הגיבורה - גוף ראשון, נואשת לבן זוג. הוא מתאר את היחסים של הדמות עם מספר הדמויות המצומצם שמקיף אותה הכולל קצת יחסי עבודה ושכנים. באופן כללי לא אהבתי את הספר. הפריע לי השפה המדוברת מדי שבה כתוב הספר. המספרת שהיא לכאורה עורכת לשונית ולא סתם אחת, קופצת מרעיון לרעיון בשפה פשטנית. בערך מאמצע הספר היה כבר ברור לי מה יקרה בסוף שגרם לי להרגיש שהספר צפוי מדי. הנושא של יחסי ערבים יהודים ביפו כסיפור רקע, כאילו נדחף לספר, לא התחבר לי מספיק. בכל זאת, אפשר לקרוא כספר טיסה למלא את הזמן.
בניגוד להוראות היצרןעידית אלנתןספר קליל מבחינת הקריאה אם כי עצוב. בסיפור הגיבורה - גוף ראשון, נואשת לבן זוג. הוא מתאר את היחסים של הדמות עם מספר הדמויות המצומצם שמקיף אותה הכולל קצת יחסי עבודה ושכנים. באופן כללי לא אהבתי את הספר. הפריע לי השפה המדוברת מדי שבה כתוב הספר. המספרת שהיא לכאורה עורכת לשונית ולא סתם אחת, קופצת מרעיון לרעיון בשפה פשטנית. בערך מאמצע הספר היה כבר ברור לי מה יקרה בסוף שגרם לי להרגיש שהספר צפוי מדי. הנושא של יחסי ערבים יהודים ביפו כסיפור רקע, כאילו נדחף לספר, לא התחבר לי מספיק. בכל זאת, אפשר לקרוא כספר טיסה למלא את הזמן.
בניגוד להוראות היצרןעידית אלנתןספר קליל מבחינת הקריאה אם כי עצוב. בסיפור הגיבורה - גוף ראשון, נואשת לבן זוג. הוא מתאר את היחסים של הדמות עם מספר הדמויות המצומצם שמקיף אותה הכולל קצת יחסי עבודה ושכנים. באופן כללי לא אהבתי את הספר. הפריע לי השפה המדוברת מדי שבה כתוב הספר. המספרת שהיא לכאורה עורכת לשונית ולא סתם אחת, קופצת מרעיון לרעיון בשפה פשטנית. בערך מאמצע הספר היה כבר ברור לי מה יקרה בסוף שגרם לי להרגיש שהספר צפוי מדי. הנושא של יחסי ערבים יהודים ביפו כסיפור רקע, כאילו נדחף לספר, לא התחבר לי מספיק. בכל זאת, אפשר לקרוא כספר טיסה למלא את הזמן.
ספרים מדברים: קופסא שחורהעמוס עוזאחד הספרים שאני תמיד אוהבת לחזור אליו. מתאר חליפת מכתבים בקשר משולש בין אילנה, לבעלה לשעבר ובעלה הנוכחי. הפעם התענגתי על העברית, הביטויים המיוחדים והסוף הפואטי.
והיום איננו כלהצ'ינגיס אייטמטוב0בבואי לכתוב ביקורת על הספר חשבתי רבות על מה לכתוב. מעבר להיות הספר אחד הטובים שקראתי לאחרונה, כה הרבה דברים ראויים להתייחסות. זהו ספר אנושי נוגע ללב. גיבורים מרגשים ואף מיוחדים (ואף גמל מיוחד במינו) הספר משלב הווה (הובלה לקבורה של איש עיירה מוכר ואהוד) עבר – סיפורי עם ואגדות מהעבר עתיד – שיגור לחלל, תקשורת עם אנשי החלל החיצון למרות הנושאים הלא קלים עליהם מספר הספר אין הוא מדכא. הסופר מעניק אתנחתאות מהעלילה בתיאורי נוף, הומור ואגדות עם. הספר בהחלט בעל ערך מוסף בהעברת מסרים ונתינת חומר למחשבה. בהקשר זה אזכיר את אשר כתב אחד המגיבים לגבי הספר: " למרות שהגענו לפסגות טכנולוגיות ואנו מסוגלים למצוא אדם בלחיצת כפתור בנייד על-פני הגלובוס לעתים די בגמל חסון כדי לגשר על המרחקים.... האם באמת אנו רוצים לפרוץ מתחומי האנושות? היש מי שדואג לחסום אפשרות לקדמה אמיתית?" מעבר לסיפור אהבה הנוגע ללב, מעבר לתיאורי הנוף היפים וכל הדברים שהוזכרו קודם מעביר הספר את האווירה הפרנוידית אשר שוררה בברית המועצות בתקופתו של סטלין. ספר שהדיו מהדהדים בראשך גם לאחר שסיימת לקראו. מומלץ בחום!
הבן הטובשי גולדן0קראתי את ספר ברגשות מעורבים...חוויית הקריאה לא היתה קלה ומס' פעמים שקלתי להפסיק את קריאתו...ולמרות הכל המשכתי, תוך דילוגים קלים על כמה עמודים...אולי ציפיתי לאיזו התפתחות, הפתעה שלא היו. ואולי כפי שכתבה אחת הקוראות חיכיתי לסוף טוב של סגירת מעגל וגם זה לא היה. כשקראתי את הכריכה האחורית של הספר ציפיתי לאיזה סיפור חיים מיוחד ומה שקראתי זה חיטוט נפש מעמיק של המחבר, נסיון לנתח ולהבין את רגשותיו דרך כתיבה (זול יותר מפסיכולוג - לא בטוחה שצריך להלאיט על חפים מפשע את העניין).... הספר עורר בי זכרונות ממנטליות מאד מוכרת ולא אהובה. מנטליות ממנה ניסיתי להתרחק ולשכוח עם התבגרותי. כמו כן הספר עורר והזכיר איזו אפיזודה מחיי. היתה תקופה בה שקלנו לאמץ ילד. בעלי היה מאד בעד. אני הייתי מאד נגד. לאחר קריאת הספר הרגשתי שצדקתי. הספר מלא כעס. הלבטים, התסכולים התמידיים, המחשבות על התאבדות מתישים. הגבורים בהחלט יכלו לפרנס כמה פסיכולוגים מס' שנים. כתבה אחת הקוראות שהספר הוא תרפיה של המחבר ואני נוטה להסכים עמה. לדעתי הספר פונה לקהל קוראים מאד מצומצם.
