שני סיפורים בספר והם מספרים את קורותיו של פרק - זמן קצר בחיי שלושה אנשים בפאריס, מערבו של יום חורף אחד ועד שעות הבוקר שלמחרת: מכאן זוג תיירים אמריקאיים לא צעירים, שמבקרים בעיר, ומכאן, אשה החיה בה בגפה. שלושת האנשים עושים בו - בזמן כמעט אותם המעשים: בני הזוג מגיעים למלון, שוכבים לישון ולמחרת יוצאים לבלות את יומם הראשון בעיר, בכנסיית נוטר - דאם. האשה הבודדה עולה אף היא על מיטתה, ולמחרת הולכת גם היא אל הכנסייה - כנראה כדי להתאבד. שם נפגשים השלושה, פגישה אכזרית, מן הסתם. שני הסיפורים מסופרים בספר לסירוגין עמוד אחד לזה ועמוד אחד לזה. אבל אין זה שעשוע ספרותי סתם: הקיטוע והשילוב שנוצרים כך משווים לכל סיפור, על - דרך הסוגסציה, ממד - עומק שלא היה לו לולא כן. כל סיפור לעצמו הוא, לכאורה, סיפור בנאלי: מכאן בני זוג שאהבתם הקצרה זה לזה קהתה מזמן ואת מקומה תפסו השגרה והטינות הקטנוניות; ומכאן אשה בודדה מאוד, שכנראה קצה בחייה. סגנונם של שני הסיפורים שונה מאוד זה מזה: סיפורם של בני הזוג ריאליסטי, ברור ולינארי, וסיפורה של האשה רובו מונולוג פנימי, ועל - כן פתלתל ומשובש, לפעמים גם מהבחינה הלשונית. הקריאה של שני הסיפורים במעורב כמו נותנת לכל אחד מהם משהו משל חברו: סיפור האשה, הטראגי יותר, נוסך ממצוקתו ומאימתו על סיפורם האפור של בני הזוג, וסיפורם של בני הזוג מעביר משהו משגרתיותו אל סיפורה של האשה. כך ניתנות לשני הסיפורים פרופורציות נכונות יותר, וזאת לא על - ידי אמירות ותיאורים מפורשים, אלא באמצעי ספרותי מובהק: צורת כתיבה מיוחדת, שנהיית גם צורת קריאה מיוחדת. יובל שמעוני נולד בירושלים ב - 1955. מעוף היונה הוא ספרו הראשון.