*זהירות,ביקורת מכילה ספויילרים*
אז מה יש לי לומר? וואו. פשוט וואו.
אפשר להתחיל מכך שאני המומה, המומה כולי. כן, הספר הזה נכנס ללא היסוס או שמץ של התלבטות לרשימת ספרי הפנטזיה המדהימים ביותר שקראתי- שמיותר לציין שניתן לספור אותם על כף יד של גידם.
ולמה? למה הספר הזה קוטף בקלות את פרסי ג'קסון, ארטמיס פאול, מחוננת, ועוד שלל ספרי פנטזיה זהים שאני לא זוכרת את שמם? כי הוא לא זהה. הוא לא דומה לשום ספר פנטזיה אחר שקראתי. הוא מיוחד, וזה מה שהופך אותו למדהים כל כך.
טרי גודקינד הפתיע אותי. הוא <b>באמת</b> הפתיע אותי.
מההתחלה המקסימה, עם גפן הנחש, ועד לסיום המצמרר והלא צפוי במחיצת דרקן ראהל.
לאורך כל הספר, הוא היה מסתורי, קסום, לא צפוי; נפלא.
העולם של טרי פשוט מדהים, מיוחד, שונה. אני עדיין מוכת תדהמה כאשר אני חושבת על כך.
כל הדברים שהמציא, כל מה ששילב, הבעיות, המציאות הכל כך <b>מציאותית</b> של הספר. הארצות, הגבולות, המורד-סית, סיבוך המוודה-קוסם-רודף, הדמויות העמוקות, חוסר האונים, השנאה, האהבה.
וכשהוא כתוב בשפה עשירה כל כך, איכותית כל כך, יפה כל כך... וואו.
אני מעריכה את הסופר הזה. מאוד מעריכה אותו.
שני דברים נוספים שאהבתי מאוד-
הסתירות. אין סתירות. הספר ברור, ברור לגמרי. אמנם מסתורי באופן נהדר, אבל אין בו סתירות. אין בלבול. אין דברים לא מדוייקים. הכל מוחלט. אין אי דיוקים, ולא הקטנים ביותר. מי שמספיק חד כדי להבחין בכך יודע על מה אני מדברת. וזה לא מפריע למהלך הספר. בכלל.
זה ספר הפנטזיה הראשון שאני קוראת ואין בו סתירות. מכל הספרים שקראתי, הוא בין הבודדים.
הדבר השני- האורך, והעובדה שלא חייבים לקרוא את כל הטרילוגיה.
כמעט 800 עמודים. 776.איזה אומץ... כמה שזה יפה.
איזה כיף שהכל נגמר, שלא צריך לצפות באופן מורט עצבים ומאכזב לספר הבא בסדרה, שיהיה, כמובן, פחות טוב מקודמו. איזה אושר שזה לא חייב להדרדר.
איזה כיף שטרי לא מורח וחולב את הצלחה המסחררת שלו.
כי כולם יודעים שהוא היה יכול בקלות לפצל את הספר לשלושה ספרים- שניים לפחות.
והוא לא עשה את זה. כל הכבוד לו על שלא עשה את זה.
וואו.
שוב.
"חוק הקוסמים הראשון": בני האדם טיפשים. זה כל כך אדיר, מעבר לכך שזה שם קולע ומושך.
הצילו, הסופר הזה פשוט גאון.
כן, ללא ספק, אני מעריצה את הסופר המוכשר הזה. בכנות, מעריצה לגמרי.
בכל פרט, בכל מילה, בכל דבר שכתב בספר הקסום הזה. בדמויות הנפלאות, בעלילה המקסימה, השפה הנהדרת, התיאורים העוצמתיים, הרעיונות מעוררי הקנאה, המסקנות, המסתורין, היופי המכשף הזה... בכל. חוץ מדבר אחד.
הדבר שמנע ממני לקרוא לו <b>מומלץ</b>, טוב או מעולה.
הדבר שהרס אותו,
שהפך אותו ל"בזבוז של זמן".
ומהו? הנה:
עמוד 610:
... חייכה אליו חיוך ערמומי וזקפה את גבותיה."סקרן? רוצה לראות איך הוא פועל?"
דנה נעצה את האיגייל בצד גופו. הוא צעק בקול בשל הזעזוע שהסב לו הכאב, אף-על-פי שלא התכוון להעניק לה את הסיפור ולהראות לה כמה זה כואב. כל שריר בגופו התקשה כאבן בשל הייסורים שהסב לו החפץ המוצמד לצד גופו... דנה חיזקה מעט את עוצמת הנעיצה וגרמה לו לצעוק בקול חזק יותר. הוא שמע קול נפץ, והרגיש שאחת מצלעותיו נסדקת.
... דנה הביטה בו בלגלוג אכזרי."ועכשיו, כלבלב, אמור 'תודה,הגבירה דנה, על שלימדת אותי'"...
... עמוד 622:"בבקשה, הגבירה דנה", לחש,"אל תעשי את זה".
חיוכה התרחב."זה מה שרציתי לשמוע".
היא החלה להראות לו מה יכול האגייל לעשות, איך הוא מעלה אבעבועות מלאות נוזלים על עורו כשגררה אותו לאט על בשרו, ואיך הן התמלאו דם כשהגבירה את הלחץ על האגייל. כשהשתעממה מכך לבסוף, הוא הרגיש לחות חמה על עורו המיוזע. היא ידעה גם לשחזר את הכאב בלי להשאיר סימן. שיניו כאבו מרוב שחשק אותן. לפעמים היא נעמדה מאחוריו, חיכתה שיאבד את דריכותו ורק אז נעצה בו את האגייל. כשנמאס לה..."
חבל שזה נמשך כמעט עד עמוד 700.
הספר אולי היה ניצל אם הסופר היקר שלנו היה מצליח להתאפק ולענות את הקוראים רק במשך שני עמודים או מעט יותר.
זה הזכיר לי את הגברים\בנים האלה, שרואים יותר מדי סרטים אלימים, מלאים בדם, דמעות, שנאה וכאב, ואז הם כבר מאבדים את הרגישות. כשהנשים מכסות את העיניים, מייבבות ומסתלקות, הם ממשיכים לתקוע עיניים אדישות, לפעמים עם קצה של חיוך, במסך.
זה מה שזה הזכיר לי. בדיוק זה.
הרגשתי כאילו אני מתלכלכת, מאבדת את תמימותי; נסערת.
זה היה מחריד. אכזרי. מוגזם.
אז יש שיגידו שאני נאיבית מדי, רגישה מדי, עדינה מדי, צעירה מדי, רכה מכדי לקרוא ספר כזה.
אבל אני יודעת שזה לא נכון.
אני <b>לא</b> נאיבית מדי, רגישה מדי, צעירה מדי, והרבה דברים נוספים, מכדי לקרוא את הספר הזה.
זה הוא שלא היה בסדר. הוא לא היה צריך לכתוב את זה. הוא לא היה אמור לחשוב על זה בכלל.
***
הספר הזה אכזרי מדי. ולא משנה כמה טוב הסופר יכתוב, איזה דמיון מדהים יהיו לו ואילו דמויות עמוקות הוא יוצר, היצירה שלו נהרסה כליל על ידי האכזריות הזו. אני יותר מממליצה לא לקרוא אותו.
זה ספר שצריך לשרוף.
אם אתם לא רוצים להשחית את הטוב שאלוהים נתן לכם, פשוט תתרחקו ממנו. ותרחיקו גם את הילדים שלכם.
