גאוני, מבריק, קטלני, ספר שיעיף לכם את הראש. לא הצלחתי להניח את הספר, כל היום הסתובבתי כמו זומבי עד שסיימתי לקרוא. כתיבה מצוינת, מפתיע, מתוחכם, מעורר מחשבה. נכנסתי לסרטים מי הרוצח, מתי זה יתגלה, איך הכל יגמר. כמובן שלא הצלחתי לנחש וטוב שכך, זה היה הורס לי את חוויית הקריאה. לאוהבי ספרי מתח חובה לקרוא, עדיף לא בלילה כי תמצאו את עצמכם ישנים עם אור דולק(-:

ערב פסח. הרכב שלי מכוסה בשכבות אבק אינסופיות. בתחנה הקטנה לרחצת מכוניות שבסמוך לביתי, משתרך תור היסטרי של סתומים כמוני. בלית ברירה, כדי לא למצוא את עצמי נוסעת ב'חג הניקיון' במכונית שכל מיני ילדים כתבו עליה באצבעותיהם 'הגיע הזמן לנקות אותי', הצטרפתי אליהם, כשברור לי שמצפה לי שעה ארוכה-ארוכה ומבוזבזת של המתנה משעממת... אבל אז נזכרתי, שלמרבה המזל, נמצאת איתי ברכב שקית ספרים שקניתי זמן מה קודם לכן. שלפתי ממנה את 'הדוור תמיד מצלצל פעמיים', ספר דק ששמו היה מוכר לי, כנראה בגלל הסרט המפורסם שעשו על פיו ולא ראיתי (עם ג'ק ניקולסון, 1981), אבל מעבר לזה, לא ידעתי עליו דבר.
פתחתי ולהפתעתי פשוט נשאבתי פנימה, מהעמוד הראשון. כמעט הצטערתי כשהגיע תורי, ואיזה טיפוס משונה עם צינור דפק לי על החלון...

הספר הזה הסתבר כממגנט. העלילה שלו מתקדמת בקצב של רץ אולימפי ל-100 מטר. הוא כתוב בסגנון גברי, מחוספס, בתמציתיות כמעט גאונית. מזכיר את המינגווי, אבל הרבה יותר ממוקד בעלילה ופחות בתיאורי רקע. אין בו מילה אחת מיותרת, וכל אחד מהמשפטים הקצרים שלו בנוי מאוסף של מלים מדויקות וחסכוניות. די מדהים איך במעט כל כך אפשר להגיד הרבה כל כך (לצערי הספר לא אצלי כרגע, אחרת הייתי מדגימה את הוירטואוזיות הזו. אבל די אם אצטט את משפט הפתיחה המעולה שלו: "זרקו אותי ממשאית החציר בערך בצהריים" כדוגמא לכך. שש מלים, שאומרות כל כך הרבה).

העלילה עוסקת בבחור צעיר וחסר כל, בשם פרנק, ש "נזרק ממשאית חציר" ליד מזנון-דרכים עלוב באיזה חור בארה"ב בשנות ה-30, בתקופת השפל הכלכלי, מקבל הצעה לעבוד שם, ומתאהב עד כלות באשתו של בעל המקום. כל זה קורה לדעתי בפחות מ-20 עמודים. מכאן מתפתחת שרשרת אירועים מרתקת ומותחת.

מה המאוויים הכמוסים - או לא כל כך כמוסים - של המין האנושי? למה נשאף, מה יהיו המטרות שנעמיד לפני המדענים שיגשימו לנו? אנחנו רוצים להיות אהובים. אנחנו רוצים שיעריצו אותנו. אנחנו רוצים לחיות לנצח - ודאי לא לחשוב שבבוא יומנו נישכח לגמרי מלב כל.

צ'ארלי הוא צעיר בעל מנת משכל של 68, שמתפקד ברמה גבולית: הוא עובד כשרת בבית חרושת, לומד בעמל רב קרוא וכתוב בבית ספר להוראת מבוגרים, מאד שמח כשחבריו מבית החרושת צוחקים - הוא צוחק איתם ואינו מבין שהוא הבדיחה. ואז מוצע לו להשתתף בניתוח שמיועד לשלש את מנת המשכל שלו, ולהפוך אותו לגאון. צ'ארלי מאושר מהאפשרות להיות חכם כמו חבריו מבית החרושת, ואולי אפילו לנצח במבוך את העכבר שעבר את הניתוח ומצליח להביס את צ'ארלי בהליכה.

הספור פורסם לראשונה כ"פרחים לעכבר הלבן" ב 1959 בירחון לסיפורי מדע בדיוני ופנטסיה, והורחב ב1966 לנובלה בשם "פרחים לאלג'רנון". הוא עובד לסרט בשם "צ'ארלי" - שהשחקן הראשי זכה בפרס האקדמיה על משחקו, הסיפור גם עובד כמחזה שהצליח בבמות רבות. הסיפור כה אנושי ואוניברסלי, שבכל מדיה שהופיע - זכה לשבחים.

צ'ארלי זכה לנצח את העכבר. הוא מיצה את סקרנותו ולמד, ולמד, ולמד...והבין לפני כולם מה יהיה גורלו. והשאלה נשאלה עוד בימי אדם וחוה בגן העדן: מה עדיף - להיות תמים ולשמוח בחלקך, גם כשהבדיחה היא על חשבונך, או להיות חכם מכולם ולדעת לאן אתה הולך ולהיות עקב כך אומלל ומפוחד? אין לי תשובה. כדאי לקרוא את הספר כי הדילמה שהוא מציג נוגעת לכל אחד מאיתנו.

*