יש ספרים שכאשר אני קוראת אותם הם תופסים אותי מייד בגרון ולא מרפים. יש ספרים שמצריכים יותר סבלנות, כאלה שמתגנבים ללב בזהירות, כמעט בהחבא, ודווקא כשאני חושבת שזה לא בדיוק זה אני מגלה ששבו את ליבי. "גחליליות" הוא ספר מהסוג השני.

להתחלה שלו לא התחברתי. הדימויים לא דיברו אלי, הגיבורה, אישה צעירה שמנהלת חברת קייטרינג, נראתה לי חיוורת ודהוייה, והכתיבה של הסופרת על אוכל לא אמינה. ובכלל, משהו בכתיבה היה תקוע ולא קולח. למזלי אני לא עוזבת ספרים באמצע, והפעם זה השתלם במיוחד. פתאום, אחרי כמה וכמה פרקים הייתי מרותקת. מן ערגה עטפה אותי וגעגוע.

בשפתה המיוחדת, בעדינות עד אין קץ, מתארת חומסקי את הגיבורה האמיתית של הסיפור, העיר בה גדלה. היא לא נוקבת בשמה, אך מפזרת מספיק רמזים עד שכל ישראלי יבין מייד באיזו עיר מדובר. ביד אמן, מתוך עיניה של ילדה, מתארת חומסקי את החיים בעיר, את הזרמים הדתיים השונים המפכים בה, המאבקים ביניהם וגם המשותף. המבט של חומסקי סולח וחומל ולא שופט. התיאורים המינימליים והמדוייקים מציירים תמונה חייה כל כך עד שהרגשתי שגם אני שם, ילדה בבית הסמוך, חלק מחבורת הבנות בחצאיות הג'ינס. וגם את ילדותי שלי ראיתי, אף שהתרחשה בעיר אחרת ובחברה אחרת המצייתת לכאורה לחוקים אחרים.

באור קסום כשל גחלילית מאירה חומסקי בכל פעם פינה חבויה נוספת בנפשם של הגיבורים, בכל מילה מתגלה טפח נוסף, אך משהו מן המסתורין נותר תמיד. זה יתרונו של אור גחליליות רך על פני אלומת אור אכזרית של פנס. אלו הן המילים שמהן רוקמים חלומות.

ספר עדין ומקסים שצובט בלב, מלא כנות וללא טיפה של זיוף המלווה כל כך הרבה ספרים.

אני נוטשת...באתי עם המון ציפיות, אפילו מצאתי תרגום לאנגלית (שפת הקריאה המועדפת עלי), אבל די...אני לא נהנית, לא מתחברת, למרות זווית הראיה החדשנית והמעניינת (גרמנים אנטי-נאצים בגרמניה של היטלר) - כמעט מהרגע הראשון זה נראה לי לא אמין ובלתי ניתן לעיכול. אני מבינה את הלך הרוח ה"ייקי" להחריד, אבל זוג שמקבל את הבשורה הנוראה מכל - מות בנם היחיד - וממשיך את יומו כאילו כלום...לא מבינה, לא קולטת ולאחר עוד כמה עשרות עמודים - מספיק! אולי אני מפספסת, אבל יותר מדי ספרים קורצים מחכים לי על המדף והחיים קצרים. אז זהו.