יובל נח הררי הוא אדם מבריק. יש לו את היכולת להסביר בשפה קלה, עממית ונגישה את הדברים שאחרים עוטפים בנייר צלופן אינטליגנטי ומתחכם.

אם "קיצור תולדות האנושות" התמקד בהיסטוריה של בני האדם והתבסס בעיקר על ממצאים מדעיים, אזי הספר הזה בעיקר מביא לקורא את תפיסת עולמו האישית של הררי בשלל נושאים.

תחילה הררי מנתח את ההתקדמות הטכנולוגית הנמרצת של העידן הנוכחי. הוא עומד על הפוטנציאל שלה ומזהיר כי יכולות להיות לכך השלכות לא פשוטות למין האנושי. כפי שהוא רואה זאת, מכונות חכמות ורובוטים שכבר דוחקים את בני האדם ומצמצמים על ידי כך את אפשרויות התעסוקה, ימשיכו בכך ביתר שאת. למרות העובדה שרמת האבטלה נמצאת כעת בשפל, בעתיד הלא רחוק רוב בני האדם עלולים להפוך למיותרים. הוא צופה שביו – טק ואינפו - טק יחדרו אף לתחומים כמו אמנות ואלגוריתמים ויצליחו ליצור ציורים ופסלים מקוריים יותר מבני האדם. בינה מלאכותית תצליח לשלוט אף על רגשותינו ומחשבותינו ולתמרן אותם על פי הרצון של מישהו אחר – תאגיד מסחרי או שליט. הררי מנסה לחשוב על דרך כיצד ניתן ללמוד לחיות עם השינויים האלה, ולא להרגיש מאוימים על ידם.


בגדול הספר עוסק בהבניית שיח גלובלי והרחקת הקורא מן המחשבה המצומצמת לממדי הדת או הלאום. הררי טוען כי האנושות לא מסוגלת לפתור את הבעיות הגלובליות המורכבות כמו התחממות כדור הארץ וזרם המידע הבלתי נשלט ואם כל מדינה תתמודד לבד על מקומה בעולם זה יהיה מתכון לאסון.

בפרק שדן בהגירה מנסה הררי לבחון את הטיעונים של המתנגדים לה ושל שתומכים בה. עד כמה שהוא מנסה להיראות אובייקטיבי בדיון זה תחילה, עד מהרה ניכר כי הוא למעשה תומך בהגירה, אך אין לו תשובות של ממש כיצד ניתן להתמודד עם הסוגיות הלא פשוטות שהן תוצרי הלוואי שלה כמו איסלאמיזציה, איבוד זהות, ייבוא רעיונות שוביניסטיים וטוטליטריים, אתגרים דמוגרפיים וכו'. הוא מגנה את תופעת ה"תרבותנות" שהיא לדידו מהווה תחליף לגזענות הישנה. אגב כך הוא קובע בסוג של נחרצות יומרנית כי מה שמכונה "התנגשות הציביליזציות" זה בעצם "רעיון שגוי" כדבריו. אין לו יכולת של ממש לגבות טענה זו עם נתונים מדעיים, אז הוא פשוט מסביר כיצד הגיע למסקנה הזו. זהו הסבר מעניין אך קראתי כבר מאמרים משכנעים יותר מדוע כן מדובר בתופעה שרירה וקיימת.


בכלל, הספר עני יחסית בנתונים מדעיים של ממש והוא נשען יותר על הגיגיו ודעותיו של המחבר. לפעמים נראה כי הוא פשוט חוזר על סיסמאות שגורות בכל הנוגע להתחממות הגלובלית והצורך במקורות אנרגיה חלופיים. בגדול אני די פריק של שמירה על הסביבה, לכן היה לי חשוב לשמוע מידע משכנע ולא נבואות זעם שהופרכו כבר בשנות השבעים. לאחר שקראתי את ספרו של מאט רידלי "האופטימיסט הרציונלי", שבו מוסבר על ידי עובדות מדעיות ומספרים עד כמה אותם מקורות חלופיים בלתי יעילים ובחשבון הסופי מזהמים יותר מהדלקים המאובנים שבהם אנו עושים שימוש כיום, ציפיתי לשווא לאיכות דומה של טיעונים מצד הררי.


הררי טוען כי הלכות דתיות ותפיסות לאומיות הן לא יותר מסיפורים שאנו מספרים לעצמינו במטרה להעניק לקיומנו משמעות. אך תכלית חיינו אינה סיפור. הוא לוקח את הנצרות כדוגמה ומסביר כיצד נבנו על סיפורים שאין להם שום ראיה במציאות מבנים חברתיים רבי עוצמה, מקדשים כבירים וכמה שילמו בחייהם רק על סמך החשד כי הם מטילים ספק בסיפורים אלה. היתרון היחיד של בדיות מסוג זה הוא בכך שהן איכשהו שמרו על סדר חברתי כלשהו. בערך כך גם מתייחס הררי גם לסיפור היהודי.

לתפיסתו של יובל נח הררי, ליהדות אין תפקיד משמעותי בהיסטוריה שכן היא קיימת פרק זמן מועט מדי ביחס לתקופת קיומו של הומו סאפיינס וכמות מאמיניה היא שבריר אחוז מאוכלוסיית העולם. נכון שאחוז היהודים שזכו בפרס נובל גדול לאין שיעור ביחס לחלקם על כדור הארץ, אך עיקר היהודים שהצטיינו היו דווקא אלה שהתרחקו מן היהדות כדת .

הררי הוא אמן התובנות והקריאה בספר הייתה מרתקת עבורי. לא הסכמתי עמו בכל, אך הוא גרם לי לראות סוגיות רבות מנקודות מבט מעניינות. בכל הנוגע לתפיסתו הסוציאליסטית – הומניסטית יש לי הרבה מן המשותף עמו.
זה לא ממש ספר עיון, שכן הוא מבוסס בעיקר על דעותיו של המחבר והוא דל במידע מדעי. יש בו גם חזרות לא מעטות על מה שכבר נכתב בספריו הקודמים. גם עצם שמו הוא סוג של גימיק.

על אף זאת אני ממליץ עליו – הוא קל לקריאה, כתוב בצורה זורמת, אפילו די עממית ועם זאת חכמה.

אפשר שלא תראו עם הררי עין בעין, יש כאלה שדבריו אף ייראו להם מקוממים בפרקים מסוימים. עם זאת הוא יגרום לכם לחשוב ויספק זווית ראייה מרתקת על סוגיות רבות בחיים.

"אני רוצה תינוק!" זהו משפט שחלק גדול מהנשים (וגם גברים), אם לא רובן, יגיד בשלב כלשהו בחיים. אם האישה נשואה באושר ובעלה חולק איתה את אותו הרצון העז להביא צאצא לעולם, מה יכול להיות יותר פשוט? מפסיקים את הגלולות, מקבלים מרשם לחומצה פולית, קופצים למיטה יום כן יום לא ולאחר חודש, עומדים נרגשים בשירותים ומצמידים ראשים מעל מקלון לבן עליו מתנוססים בגאווה שני פסים. אז זהו שלא... לא תמיד... גם לא במשפחות הכי טובות...

גיבורת הספר היא אישה ללא שם, כולם קוראים לה חמודה והיא משתדלת לעמוד בציפיות. כלפי חוץ היא מנסה לשדר אופטימיות שופעת חיוכים, אבל בפנים היא נשברת פעם אחר פעם. לכאורה יש לה כל מה שאפשר לבקש, בעל אוהב, משרה נחשקת, חברות, דירה, מה לא? מה לא? תינוק! זה מה שחסר לה בחיים וזה מה שהיא מנסה להשיג.
בהמון הומור, לעיתים ציני ושחור, פורשת בפנינו "החמודה" את הדרך שלה ושל בעלה לאותה מטרה נשגבת של להפוך להורים, דרך שבשביל רבים היא קלה ומהירה ואילו בשבילם ובשביל רבים אחרים מלאת חתחתים ומהמורות. במהלך הדרך, הקוראים, לומדים יחד איתם כמה אמיתות כואבות על הטבע האנושי - גזענות, אטימות בירוקרטיה, אך גם על חברות ואהבה שבעזרתה קל יותר להתמודד עם הקשיים.

מי שעברו את תהליך ההפריה או תהליך האימוץ יוכלו להזדהות כמובן עם התהליכים שהגיבורים עוברים בספר, אולי יותר מאלה שלשמחתם נחסך מהם הכאב הזה, אך נדמה לי שאין אישה שלא תוכל להזדהות עם הסלידה מהספורט הלאומי בישראל- כניסה לרחם ללא הזמנה! העוסקים בספורט הלאומי, אין להם גיל או מין, נשים וגברים, צעירים וזקנים כולם ישאלו אותך את אותה השאלה, תוך תפיחה ידידותית על הבטן "נו, מתי כבר תביאי לנו תינוקי חמוד?" על גווניה השונים. כולם כמובן מלאי רצון טוב, אך הרצון להעיף למישהו אגרוף מדויק לתוך הלסת משותף כמדומני לרוב קורבנות של אותו ענף הספורט.

החלק הראשון של הספר (העוסק בהצלחת היהודים בעולם) פשוט מהפנט. במגוון דוגמאות "פשוטות" לכאורה, ניתן להבין עד כמה היהדות היא הדבר הנפלא ביותר שידע האנושות. כאחת שקראה המון ספרים בנושא, זו הפעם הראשונה שחשתי גאווה בהיותי יהודיה תוך כדי קריאת הספר.
בחלקו השני של הספר ניתן לקרוא פרקים שלמים על המלצות והדרכות הסופר על איך להצליח כמו היהודים בעולם. לטעמי, חלק פחות מעניין (אולי בגלל שלי כבר אין שאיפות גדולות להצלחות כלכליות בחיי).
בנוסף, מה שאהבתי בספר הקצר הזה הוא שלדעתי הוא לא משתייך לאף ז'אנר מוגדר אך למרות זאת הוא כל כך זורם בקריאה, שלא אכפת לי להתבלבל ולא להבין אם סוג הספר עוסק ביהדות, כלכלה או סתם ספר עיוני. הציון שלי ארבעה כוכבים.