"אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על־פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק אני אוותר."

המשפט הזה שלקוח מן הספר, הוא מעין לחש שאמור לגרום לאנשים להתעלות על הפחד שלהם. לא להתעלם ממנו - אלא להכיר בו, לזרום איתו ובכך לנצח אותו.

אין זה המוטיב המרכזי בסיפור, אבל זה עדיין אחד מהרעיונות הכי יפים בספר הזה.

חולית מתאר עולם עם היסטוריה, מיתולוגיה ועולם מושגים רחב-יריעה הקשורים בחיי המדבר הקשים מנשוא - בעולם שרוב-רובו מדבר שורץ עקלתונים - תולעי ענק אוכלי כל, ושהלחות בו כל כך נדירה עד כי אנשים ממחזרים את מי-גופם.
הרקע לסיפור עשה עליי רושם חזק מאוד. זה בהחלט משהו שישאר איתי הרבה זמן.

עוד נקודה מאוד חזקה בספר היא התרגום שלו. לפני קריאת הספר קראתי בויקיפדיה שהתרגום לעברית מתעלה על הגירסה המקורית באנגלית. בשיחה שהייתה לי בתום הקריאה עם חבר, באמת הבנתי למה.
בעברית הביטויים נשמעים הרבה יותר טבעיים, הרבה יותר מובנים. USUL באנגלית, שעשוי סתם להשמע כמו ביטוי חסר משמעות, הופך ל"אוצול" בעברית - עם המשמעויות הנלוות, לדוגמה.
עמנואל לוטם בהחלט עשה עבדה מדהימה, וגרם לי ממש ממש להעריך אותו. העברית בספר מאוד מליצית, מאוד מסוגננת, מאוד מיוחדת.

אז למה הספר הזה לא מושלם ?
העלילה עצמה נראית לי יותר כמו שילוב בין טלנובלה למשחק אסטרטגיה במחשב (לא פלא ש DUNE היה אחד המשחקים הראשונים).
כל כך הרבה התייחסיות בספר מאזכרות את נושא התודעה לגבי מחוות גוף ותגובות בלתי נשלטות. אז אוקיי, הבנתי. אנשים ממש מתאמצים כדי לא לחשוף את עצמם. אבל... אותי לפחות זה לא עניין. כמו גם בכלל כל ההתעסקות בפוליטיקה. אמנם קצת מעניינת שבה "זורעים" דת במקום כלשהו ורואים אותה מתפתחת עם כל המיתוסים הנלווים, אך באמת - קצת יותר מדיי פוליטיקה בדיונית. לא התחברתי לזה.

מתנצלת בפני המעריצים אך לדעתי מדובר בלא יותר מקישקוש ניו אייג'י עם מסר ילדותי ופשטני. הזן הזה של הספרים פשוט פורח כעת ותופס את מקומם של ספרי פרוזה אמיתית ואיכותית וחבל!

ספר מעולה. לאוהבי החתולים וחיות בכלל. הספר מספר על חייו של חתול אך חייו נשזרים בחיי העיירה הקטנה והנידחת באוויה. גם למחברת עצמה קורים כל מיני דברים בחייה שאינם זורים בשושנים. ממליצה בחום, והכינו ממחטות לסוף.