אם אתם רוצים להבין עד כמה הספר הזה השפיע עליי, אומר רק זאת - האמנתי שהוא אמיתי.
האמנתי שכל הדמויות בו חיו, נשמו, ודרכו על האדמה עליה אני דורכת (או גלגול כלשהו שלה, אחרי כל שינויי האקלים וזה), ותינו אהבה וחלמו חלומות נפלאים וסיוטי ביעותים ממש כאן, בעולם שלנו. בדיוק כמונו, רק עם קצת יותר עלפים וגמדים, מינוטאורים ודרקונים.
אני אתן לכם כמה שניות לעכל את זה.

כן, אני יודעת שיש דרקון על הכריכה.
העובדה הזו לא הפריעה לי בגיל שתים עשרה המופלא.
כשהספר הסתיים, ושלושת הירחים נמוגו והוחלפו בירח אחד, האמנתי באמת ובתמים שהעולם שלנו הוא מעין המשך של "דרקוני להבת קיץ", ובמקום לוניטארי, סולינארי ונויטארי קיבלנו את הירח המחייך שמשקיף עליי עכשיו. לא קסום, ועם זאת, קסום בדרכו שלו.
היי, זה לא כל כך מופרך. תחשבו על זה רגע:
האלים ירדו מגדולתם, מה שהסתדר לי אז עם מה שהסבירו לי בבית הספר - הדור שלנו חווה הסתר פנים מצד האל, ולמרות שהוא לא מתגלה לאף אחד הוא עדיין משגיח עלינו אי-שם (אל תשאלו איך תירצתי את הסתירה בין הפוליתאיזם בספר לבין המונותאיזם הנוכחי. הייתי בת שתים עשרה).
הדרקונים הם הדינוזאורים של פעם (אף אחד לא הוכיח שהם לא ירקו אש! או קרח!).
הקנדרים, שהם היצורים הכי מעצבנים והכי מצחיקים שפגשתי, עברו אבולוציה לאחים קטנים ומעצבנים והתפשטו בכל העולם.
והגמדים - ובכן, יש אנשים נמוכים ומזוקנים בעולם, ואם לוקחים את חלמיש כדוגמא, אז לא קשה לדמיין אותו סרוח באיזה פאב, מחפש את גדילן, נכון? או יושב בצילו של עץ ומגלף, בידי הזהב שלו, עוד יצירה גדולה בזעיר-אנפין?
וחוץ מזה, כולם היו כל כך אנושיים. כולם. לא משנה על איזה גזע הסתכלת, תמיד היו בהם כאלו שחיפשו עוצמה וכוח, או התנכרו לשונים מהם, או אהבו אהבה עצומה שגישרה על כל הפערים; היו בהם אנשים שנרדפו על ידי שדים מעברם, ואחרים שחמדו את צלצול הפלדה וריחה של המלחמה יותר מאשר את חייהם... האם הם כה שונים מאיתנו, ומאנשים שהכרנו?

וטוב, זה היה ספר הפנטזיה הראשון שלי. הדרקון הראשון שלי ;)
זה גם היה הספר הראשון שקניתי בחיי, בכספי שלי (חמישה שקלים, גרסה משומשת. כן, היו דברים כאלה).
זה היה הספר בו התאהבתי לראשונה בגבר - תניס חצי עלף - אהבת נפש שנמשכת עד היום. אנחנו חיים באושר, תודה ששאלתם.
לא הייתה מאושרת ממני כשגיליתי שהספר הזה הוא לא הראשון, וקדמו לו לפחות שלושה ספרים (בקאנון) - דרקונים של דמדומי סתיו, דרקונים של ליל חורף, ודרקונים של שחר האביב. אני מסוגלת לדקלם את השמות האלה מתוך שינה.
הספר הזה, דרקוני להבת קיץ, סחף אותי לעולמות נפלאים, משך אותי אל הפנטזיה כבחבלי קסם, הכיר לי את כוחו של הדמיון לשנות את המציאות - כפי שראיתי אותה - על ידי מילה אחת בלבד.
שיראק.

מאז הקריאה הראשונה נעשיתי חכמה יותר (לצערי. תרמה לכך העובדה שיצאו ספרי המשך והבנתי שלא ייתכן שהם התרחשו בעולם בו אנו נמצאים כיום, אבל עדיין נהניתי להשתעשע ברעיון). לא התפכחתי לגמרי - זאת אומרת, חוויתי חוויה דומה כשקראתי את סוף טרילוגיית הערפילאים של סנדרסון, שם העולם שוב השתנה ולא היה מנוס מלדמיין שאולי העולם החדש הוא העולם שלנו - אבל רוב הזמן אני מצליחה להבדיל בין מציאות לדמיון (ברמת מובהקות של 95%, כי תמיד צריך להתייחס להיתכנותה של טעות מסוג ראשון).
ולמרות הגילויים המרעישים, אני עדיין אוהבת לחזור אל הספר הזה ואל העולם של קרין. קשה לי "להמליץ" עליו במובן הזה, כי זה דורש ממני לנתק את החוויה האישית נגועת-הסנטימנטליות שלי מהספר, ולכן מי שמחפש אובייקטיביות יאלץ למצוא אותה במקום אחר. אז אני לא אמליץ.
אבל הייתי רוצה שתעשו עבורי דבר מה.
בפעם הבאה שאתם רואים כריכת ספר עם דרקון מתנוסס עליה... אל תעקמו את האף. כמו בכל ספר, יכול להיות שבין דפיו מסתתרים רגשות סוערים, ודמויות מורכבות לאין פלא, וילדה קטנה שמאמינה שהכל קרה באמת.

וזהו. אני אצא דרך המטבח.

עלול להיות מדכא


הספר all the bright places נפתח במשפט <I>"האם היום הוא יום טוב למות?"</I>
ברגע שקראתי את המשפט הזה על צג המחשב מול אמזון, הרגשתי שאני נלכדת ברשת, רשת גדולה שרק אני נמצאת בה והרשת מתרוממת עד שאני מגיעה לשמיים. שהיא דוקרנית, אבל מצד אחר, רכה כמו נוצה. רשת שהיא רק שלי. של הספר, ושלי.
הסיבה שבגללה כבר מהמשפט הראשון הזה, המשפט הקטן הזה ומלא המשמעות ואולי המפחיד הזה, ידעתי שאוהב את הספר הזה.
כי לומר את האמת, אני חושבת את המחשבה הזו.
אני חושבת אותה ככה, במילים האלה או "מה היה קורה אם עכשיו, ברגע הזה, הייתי מתה?"
אני מחשבת את הסיכויים שבהם משאית תתנגש באוטובוס בית הספר שאני בו, שאף אחד לא חגור בו, ובגלל זה כולם יהרגו.
אני מחשבת את הסיכויים שבהם אמות בדרך מסתורית כלשהי, כל דרך שהיא, אפילו קיצוניות ביותר כמו אסטרואיד או מכת ברק, רק כדי לדעת את הסיכויים.
אבל זה לא דיכאון, זה החשש שלי.
המוות תמיד הפחיד אותי וסקרן אותי יחד.

אנשים קוראים לי אדם מדוכא. אני יודעת שאני מדוכאת.
אני מתעבת את זה ואוהבת את זה יחד.
כן, אני אדם שגאה בדיכאונות שלו לפעמים, בדרך מוזרה כלשהי. בפסימיות שלי.
אני יודעת שדיכאון זה לא טוב.
אני יודעת שכשיש פעמים שאני בוכה כל הזמן ולא מצליחה להפסיק, זה לא טוב.
שאני חושבת לעצמי, "מה היה קורה אם הייתי שוכבת על כביש האספלט הזה כאן, ליד הברושים והשדות הירוקים ופשוט אחכה שהמכונית הבאה שתעבור תדרוס אותי. כי בכל מקרה אמות, כי בכל מקרה רע לי, אז למה לא לסיים את זה עכשיו?"

כבר עבר הרבה זמן מאז שקראתי ספר נוער רגיל שבכיתי מימנו, ושנהנתי מימנו.
כל כך, כל כך הרבה זמן.
לצערי, אני לא יכולה לתאר ממש איך היה לקרוא את הספר הזה, אבל במילה אחת, הוא היה מהנה.
כן, אני בכיתי, והייתי צריכה להחזיק את עצמי לא להתחיל לבכות כשקראתי אותו בשיעור מסויים, אבל העמודים הבודדים והאחרונים שקראתי בבית הראו לי עד כמה הספר הזה נכנס בי חזק.
את האמת, כבר הרבה זמן שלא קרה לי שאני צריכה 'להתגבר על ספר', אני חושבת שזה קרה עם גנבת הספרים, אבל זה פשוט כי, זה גנבת הספרים, וזה ספר נוער, די דכאוני.
אבל עד כמה שזה רע אני התגעגעתי לתחושה הזו, לתחושה שאני צריכה לעכל, שאני לא יכולה לעבור לספר הבא עד הבוקר החדש כי אני צריכה לעכל את הקריאה שלי. וכן, אני התגעגעתי לתחושת מועקה וחוסר מנוחה שיש לי מספר, ספר נוער!
במקור רציתי לקרוא את הספר הזה ממש מזמן, מהרגע שחיבבתי את הספרים של ג'ון גרין, all the bright places תמיד הופיע איפה שהוא והומלץ, ואחרי רדיפות והמתנה של 4 שנים, קראתי אותו, נהנתי, בכיתי, ולעולם לא אשכח אותו.