לפני כמה חודשים עמדתי באחת מחנויות הספרים, היה לי זמן פנוי לפני שהאוטובוס שלי מגיע והעברתי אותו במקום האהוב עלי כשאני מוקפת בספרים, מנסה להחליט את מי אני אקח הביתה, בשעה שכולם קורצים ומחייכים אלי, אני רוצה להעניק בית חם לכולם, אבל אני חייבת לבחור.
אני עומדת לי, מנסה לקרוא פרקים ראשונים מאלו שקורצים לי ביותר, כשניגש אלי בחור ומגיש לי את "שאנטראם" הוא מתעקש שאני "חייבת" לקנות את הספר, בתור ישראלית שרגילה שאנשים דוחקים בה לקנות דבר מה פיתחתי שיטה מעניינת: אני מחייכת ומהנהנת בראשי, אומרת תודה רבה, וממשיכה הלאה,
אבל הבחור מולי היה עקשן, ואני הייתי מנומסת מדי, לקחתי את הספר מידיו וניגשתי לקופה.
אם מאיזה סיבה שבעולם, הבחור הנ"ל קורא את שורות אלו, אני מרגישה חובה לומר לו תודה ולהעניק לו חיבוק וירטואלי.
לאלו מכם שהמשיכו לקרוא אחרי הפתיחה המייגעת הזו אני חייבת לספר למה אני מרגישה חובה לומר תודה:
יש בספר הזה משהו מטלטל, לאחר כמאתיים עמודים הרגשתי צורך לקרוא את הכריכה האחורית, משהו שאני לא עושה כמעט אף פעם, פתאום התחוור לי, שבעצם זה סוג של אוטוביוגרפיה, וחלקיק קטן של פאזל התחבר לי בראש.
יש בספר זה משהו יוצא דופן, סוג של כנות שקיים רק בסיפור אמיתי, בתהליך שמישהו עבר והעלה על הכתב.
גיבורנו בורח ומוצא מחסה בהודו הצבעונית, שם הוא פוגש בשלל דמויות מרהיבות, הוא מגלה על עצמו דברים שלא ידע, ובונה את עצמו, אדם בן שלושים נולד מחדש.
אני מודה שספרי גאולה הם משהו שאני נורא אוהבת, בתור אחת שמאמינה בליבם הטוב של בני האדם הספר הזה גרם לי להרגשה נהדרת, הוכיח לי שוב ושוב שאהבה אפשר למצוא גם במקומות שפלים, ובלבם של אלו שהקשו עצמם כאבן.
