•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
בניגוד להרבה ספרים קודמים של מורקמי שעולים הרבה על זה האחרון. לזכותו אפשר לומר שהוא כתוב בצורה מרתקת ומקשה על הקורא לעזוב אותו. אבל כמו שכתב ג'ו הרעב הוא חוזר על שיגרת יומו של המספר, כישורי הבישול שלו, הצליל של היגואר והרבה פילוסופיה בגרוש. היה אפשר להוסיף עוד 300 עמודים באותו סגנון או להוריד 300 עמודים בלי לגרוע דבר. במובן הזה קצת מזכיר את המאכזב של עמוס עוז, הבשורה על פי יהודה
