ביקורת ספרותית על יקירי המנוול מאת וירז'יני דפנט

---

סיימתי ממש עכשיו, ספר שכתוב כחליפת מכתבים בין כמה דמויות - סופר צרפתי נחשב ושחקנית קולנוע יפהפיה ומפורסמת עם עבר של מסוממת ודמויות נוספות.
אין ממש עלילה אלא יותר חשיפה הדרגתית של הקשרים המורכבים בין הדמויות, כאשר המניע הוא חשיפה של הטרדה מינית בעידן ה-"מי טו" בצרפת של ימי הקורונה. כתיבה מדויקת וחסרת מורא של דפנט, כמו בספרה הקודם שקראתי (ורנון סובוטקס). אבל איכשהו... נראה לי ספר פחות שלם וטוב מקודמו, והקשרים בין הדמויות מאולצים וחותרים לפתרון שבעיני לא ממש מחזיק, מעין גאולה דרך ההיטהרות מהדברים המזיקים (מין, סמים, אלכוהול). אבל הסגנון הבוטה "ישר לפנים" בהחלט מחזיק לכל אורך הספר ומהנה מאד. אולי זה יומרני לקרוא לה הגירסה הנשית של מישל וולבק, והיא בטוח לא תאהב את ההגדרה, אבל יש דמיון בכתיבה הסוחפת וחסרת המעצורים.

» ביקורות נוספות של ג'ו הרעב
» ביקורות נוספות על יקירי המנוול