אכזבה גדולה. במיוחד אחרי נערה עם קעקוע דרקון, שאותו מאוד אהבתי. הבעיה עם הספר הזה, היא שמיקאל כמעט נעלם כאן. וכל היופי בספר הראשון היה שיתוף הפעולה בין מיקאל לבין ליסבת כשפתרו ביחד תעלומה בלשית מורכבת, עם אינטראקציה מדהימה ביניהם, והמון חכמה משותפת. בספר הזה כל הפוקוס הוא על ליסבת, ובמקום להראות לנו את ההתפחתות שלה, אנחנו למדים מה היא עשתה עם הכסף החדש שלה (קנתה רהיטים באיקאה, הגדילה את החזה). בשלושת הרבעים הראשונים של הספר, הסופר מפזר כל כך הרבה רמזים בקשר ל"כל הרשע", עד שכשמגלים את העניין בסוף זה כבר ממש לא מעניין, והגילויים הנוספים על ליסבת בסוף, גם הם לא ממש מסעירים. בנוסף לליסבת, יש כאן כמות עצומה של דמויות חדשות, בשילוב עם דמויות מהספר הקודם. ממש הייתי צריך לקחת דף ועט ולהכין תרשים של כל הדמויות (עם השמות השבדיים המעצבנים שלהן) וקשרי הגומלין ביניהן. זה מסובך מדי ומתיש נורא. זאת אומרת, אני מאד אוהב ספרים שמעוררים מחשבה, אבל מארג הדמויות כאן הוא פשוט סוג של עינוי שבדי. שלא לדבר על כמה שכל הדמויות האלה הן סטריאוטיפיות: או נורא טובות, או נורא רעות - אין שם אף דמות משנה שאפשר היה להגדיר כאמיתית באיזשהו מובן (למשל, שוטר שוביניסט, בלשית טובת-לב, וכו'. - נו באמת...) בניגוד לספר הקודם, שום חלק מהתעלומה לא נפתר במחשבה עמוקה, או היקשים לוגיים - ליסבת פשוט פורצת לכולם למחשבים (אוי, כמה נוח...). בנוסף לכל הצרות, כל הטוויסטים היו צפויים וממש תסכלו אותי. והערה נוספת, למרות שאני לא בדיוק טיפוס שמרן, כל הדיבורים הישירים בספר על הומואים, בי-סקסואלים, ריבוי פרטנרים, ואפילו סתם דיבורי סקס הטרוסקסואלים, גרמו לי חוסר נוחות. זה היה קצת יותר מדי בשבילי. נראה שההתעסקות המוגזמת של לרסון בענייני המין היא יותר מאובססיבית. אבל זה כבר ממש בשוליים. יש הרבה סיבות אחרות לאכזבה מהספר הזה.

אהבתי - אהבתי מאוד. זה אחד הספרים הבודדים מתוך הערימה הגדולה שקניתי במבצעי שבוע הספר שממש גרם לי לחשוב. למרות שמדובר בספר מתח קליל יחסית, שסיימתי תוך יום וחצי בערך, עדיין יש בו מימד של עומק שלא ציפיתי למצוא בספר מהסוג הזה. הספר קצת מזכיר לי את הספרים הראשונים של דן בראון מבחינת השילוב של מתח עם נושאים של טכנולוגיה. כאן הסופר מתמקד בעיקר באינטליגנציה המלאכותית. זה נושא שתמיד ריתק אותי. בכל הספרים שקראתי או הסדרות והסרטים שראיתי שעסקו באינטיליגנציה מלאכותית יש דעה שאם המחשבים יהיו מודעים לעצמם, הם יילחמו במין האנושי וירצו להשמיד אותו (כמו בסרטי הטרמינטור) אבל לדעתי זו גישה פשטנית מדי. בספר הזה מובאים שני הצדדים של העניין. גם היתרונות שיכולים להיות לטכנולוגיה כזאת וגם הסכנות שיש בה. הטריק הוא שכל זה מועבר לקורא רק בתור רקע לסיפור הראשי, שהוא סיפור מתח קלאסי של דמות מרכזית בשם רועי, מטיפוס האנטי-גיבור שמתפתה לעזור לדמות בשם נועה שהיא שילוב של פאם פטאל ודוקטורית בטכניון. (יש בכלל דברים כאלה?). נועה מחפשת פרופסור בשם שפיגל שנעלם וגם העלים את התוכנה שפיתח. היא גורמת לרועי לעשות בשבילה דברים שמסבכים אותו. הוא נכנס לעימות עם טיפוס בשם אבי ברמן (אולי הסופר רומז לאלי רייפמן?) ועם איש שב"כ שעייף מהחיים אבל נפל עליו התיק למצוא את פרופסור שפיגל. בקיצור כל החבילה של סיפור מתח כמו שצריך שהולך ומסתבך עד שהכל נפתר בסוף. לא צפיתי מראש את ההפתעות והפתרון של התעלומה. יש ספרים שאני מצליח להבין מי עשה מה די מהר. אבל לא בספר הזה. חוץ מזה, אני תמיד נהנה מספרים שקורים בארץ. הנופים, המקומות הטיפוסים - כולם מוכרים לכל מי שגר כאן. הסופר עשה עבודה טובה גם בתיאורים שנתן. ממש ראיתי את הדברים קורים לי מול העיניים כמו בסרט קולנוע. אחרי הספר אקזיט, שזה הספר הקודם של דני גרינברג, חיכיתי הרבה זמן לספר נוסף, ואני שמח שהוא הגיע. הנושא שונה, אבל הסגנון הקצבי בהחלט מזכיר את אקזיט. הייתי ממליץ לספור בספר הבא להוסיף עוד קצת קטעי סקס (זה קיים בשפע באקזיט אבל פחות בצעד גדול מדי) לסיכום, ספר מעולה עם דמויות מאוד ישראליות, עלילה מותחת עם סיום מפתיע, ובעיקר (וזה מה שמיוחד בו) משאיר הרבה חומר למחשבה.

ספר טוב מאוד. אני אוהב את הציניות והסרקאזם של ברקלי. בספר הזה הוא מתאר בצורה שנונה ביותר את החיים בפרברים האמריקאים, עם כל הטיפוסים שיש שם, ובמיוחד כאבי המשפחה, הוא מפליא לתאר את הקשר הבעייתי עם ילדיו המתבגרים, ואת הקשר המורכב עם אשתו הקרייריסטית. מבחינת עלילת המתח, לא מדובר כאן במשהו מורכב מדי, אבל זה עדיין יעיל ומהנה.

למען האמת קראתי את כל ספריו המתורגמים של קובן, ואין ספק שהוא יודע את העבודה, אבל... וזה אבל גדול, הפעם הוא גרם לי לאבד סבלנות מאוד מהר. העלילה די בנאלית, והדמויות שלו שכבר חזרו בכל ספרי מיירון בוליטר הן סטטיות, לא עוברות שום שינוי משמעותי בעקבות העלילות הכאילו מסעירות ובעיקר נטחנו עד דק בלי שום חידוש. מהספר הזה בעיקר התאכזבתי.

במילה אחת: נפילה. ניכר שהסופר מנסה למחזר את הצלחת הספר הקודם שלו - ילד 44, אבל השימוש הלעוס באותו תחקיר שעשה לילד 44 כדי לייצר ספר חדש, יחד עם הניסיון לחבר את העלילה בתפרים גסים לנאום חרושצ'וב, הולידו ספר משעמם, עם עלילה בלתי מותחת ובלתי סוחפת, שזה פחות או יותר הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על ספר מתח. קניתי בגלל ילד 44. קראתי עד הסוף בגלל שכבר קניתי. התאכזבתי.

למען האמת קראתי את כל ספריו המתורגמים של קובן, ואין ספק שהוא יודע את העבודה, אבל... וזה אבל גדול, הפעם הוא גרם לי לאבד סבלנות מאוד מהר. העלילה די בנאלית, והדמויות שלו שכבר חזרו בכל ספרי מיירון בוליטר הן סטטיות, לא עוברות שום שינוי משמעותי בעקבות העלילות הכאילו מסעירות ובעיקר נטחנו עד דק בלי שום חידוש. מהספר הזה בעיקר התאכזבתי.