הספר פשוט מזעזע , דלי של פלצנות מאולצת.

לשרוף.

כותב טור בעיתון יומי החליט לכתוב ספר. בספרו הוא מתאר את חיי משפחתו הצעירה בצוותא עם הלברדור שאימצו "מארלי". הספר מתמקד בניסיונות לחנך את הכלב, בשלל מעללים (החוזרים על עצמם שוב ושוב) שמארלי מעולל וגם מעט בחייהם הפרטיים של בני הזוג. פה ושם ישנם קטעים מרגשים מאד העוסקים בלידה, ולהבדיל, בקץ ימיו של מארלי (אשר גרם לי אפילו להזליג דמעה).
הכתיבה לקונית, שטחית באופן מחריד, נטולת רגש. אירועים נוגעים ללב מתוארים בחוסר רגש טוטלי. מזכיר קצת רשימת מכולת. אולי בעיתון זה עובד, בפרוזה ממש לא.

הנה דוגמא:
"למחרת, שבת בבוקר, התעוררתי עם שחר ומצאתי את ג'ני שוכבת על צדה, בגבה אלי, ובוכה חרישית. מארלי היה גם הוא ער, סנטרו נח על המזרן והוא שוב השתתף בצער גבירתו. קמתי והכנתי קפה, סחטתי מיץ תפוזים טרי, הבאתי את העיתון וקליתי צנימים". (עמ' 67)

עוד ספר שחי על גימיק. לפחות התמונה על הכריכה נחמדה.

"מארלי גדל במהירות והיה לכלב גדול ושובב מאין כמותו.הוא ריסק דלתות רשת כדי לעבור דרכן,חפר לעצמו מעבר דרך קירות גבס,גנב בגדים תחתונים של נשים,ואכל כמעט כל דבר שהצליח להכניס לפיו,כולל ספות ותכשיטים יקרים.בית הספר למשמעת ותרופות לא הועילו.
ולמרות זאת לבו של מארלי היה טהור.אהבתו,מסירותו ונאמנותו לא ידעו גבולות".
סיפור מיוחד ומרגש מאוד.
מומלץ בחום לאוהבי הכלבים שבנינו.