לפני כחודש גזרתי על עצמי נתק מחבר אהוב שהכרתי מעל דפי אתר סימניה.
קרוב לשנתיים המילה הכתובה, בכל צורותיה האלקטרוניות, שימשה לנו צוהר זה לעולמו של זה. חלקנו רעיונות, תובנות, שירים וסתם הגיגים. המילים היו גם המיתרים שתמכו בגשר שהצבנו מעל התהום האידאולוגית הפעורה בינינו. על הגשר הזה ניהלנו הרבה דיונים מרים-מתוקים. מרים, כי המחשבה שהאדם שאתה מוקיר ומעריך בחר בדרך שלדעתך היא טעות איומה מתסכלת וכואבת. מתוקים, כי אף פעם לא בלבלנו בין הטחת דעתנו, נוקבת ככל שתהייה, להטחת עלבונות, וכיבדנו זה את זו. אבל עם הזמן ובמקביל להעמקת הקשר התגבשה בי ההחלטה שאני מוכרחה לשים לו סוף. אומנם אני בטוחה בדרכי, אך הנסיעה בה מחייבת תדלוק תמידי. מבחינה זו הידידות שלנו הייתה כמו נסיעה בארץ חדשה, מרגשת ונטולת תחנות דלק. לא רציתי לחכות ליום שהמנוע שלי יכבה.

***

"סיפורו המדהים של ג'ון גאלט, האדם שאמר שיעצור את מנועי העולם – וכך עשה" (מתוך התקציר). לעומתו ניצבת דאגני טאגרט, מנהלת חברת רכבות חוצת-יבשת, מסרבת להיכנע אל מול עולם מתמוטט שמנועיו דוממים בזה אחר זה. אנשי המעש, התעשיינים והיצרנים, האנשים שנושאים את העולם על כתפיהם, נעלמים בזה אחר זה אל מקום לא ידוע. דאגני נלחמת בתופעה בדרך היחידה שהיא מכירה: עבודה קשה יותר ובלבד שהרכבת תמשיך לנוע, גם אם כולם ירדו מן הפסים. ואז, לאחר שנים של היאבקות עיקשת וזעם הולך וגובר כלפי הגורם האחראי להיעלמויות של טובי המוחות סביבה, כשהכוח היחיד שמחזיק אותה היא האמונה שלעשייתה יש סיכוי לבלום את הדהירה של העולם לקראת אובדנו, האפשרות להסתלק מונחת גם לפתחה.

אף אדם שאפשרות זו ניצבה בפניו עוד לא סירב. זאת משום שהיא ניתנה רק לאנשים שהיה ברור שלא יסרבו. במקרה של דאגני הנסיבות הובילו לכך שהברירה הוצבה בפניה עוד לפני שהייתה בשלה להסכמה. הלבטים היו עצומים. היא נאלצה לבחור בין הדרך שבה האמינה שיש לפעול ושבה הלכה עד כה, לבין האלטרנטיבה שהוצעה לה, ואשר ההשלכה המיידית שלה הייתה וויתור על מפעל חייה המשקשק. בשביל דאגני נטישת הרכבת משולה לכריתת איבר, אולם מה שהחריף את הדילמה הייתה הידיעה שבצד השני מחכה לה גבר שהיא התאהבה בו עד כלות. גבר אשר המתין לה שנים רבות, אך כרך את איחודם בנכונות של דאגני לקחת חלק בחזונו. חזון אשר רק מי שמשוכנע ושלם עמו בכל ליבו מורשה להיות חלק ממנו.

***

למרות השוני בטיב היחסים, רומן לעומת חברות, מצאתי את עצמי מזדהה עם דאגני, ואף עורכת השוואה בין המקרה שלה לשלי. שתינו נקלענו למצב בו היה עלינו לוותר על קשר עם אדם מסוים לו רצינו להישאר נאמנות לעצמנו. ההבדל המהותי הוא שדאגני והגבר שאהבה האמינו באותם ערכים וניהלו את חייהם בכפוף לאותו קוד מוסרי. נקודת המחלוקת שהייתה בעלת פוטנציאל להפריד ביניהם לא נסובה על הערכים עצמם אלא על שאלת היחס לחברה שלא מכירה בהם. מולי, לעומת זאת, ניצב אדם שחייו הם במובנים רבים האנטיתזה לחיי. חבר ויריב, עמית לעימותים, ידיד-נפש אשר רחוק מכל מה שנפשי מבקשת.

***

איין ראנד (יהודייה, אגב) שאבה אותי בצורה טוטלית לעולם שבראה עד שלו הייתי יודעת איך מרגישים כשנוטלים סם קל, כך הייתי מתארת את התחושה. בסיום הקריאה, שארכה כשבועיים, הבנתי מדוע הוא "נחשב לאחד הספרים המשפיעים ביותר במאה העשרים, וכן לאחד השנויים ביותר במחלוקת" (ויקי). טוענים נגדו שהוא ארוך, קיצוני, שחור-לבן, מיושן, ארוך. כל אלו לא פגמו במאום בהנאה שלי, וודאי שלא האורך. התרחיש המתואר באמת קיצוני, אבל לנוכח אירועי המאה הקודמת, בהחלט לא קיצוני מכדי להתרחש בעולמנו. שחור-לבן, משום שראנד בחרה להציג אידאל. ובמקום לטעון בעד או נגד הפילוסופיה שלה ולחזור על דברי קודמי (אותם קראתי בעניין רב), העדפתי לקחת מהספר תובנות מעניינות, חלקן קשורות לפילוסופיה עצמה, וחלקן תובנות "רגילות" של סופרת המנתחת את יחסיהם התוך והבין-אישיים של גיבוריה בפירוט ובחדות מושחזת. וכשעל שולחן הניתוחים שוכב הטבע האנושי, הספר תמיד יישאר רלוונטי.

***

מרד הנפילים הוא הספר הראשון שסיימתי מאז שהפסקנו לדבר, ואך טבעי שארצה להקדיש אותו לו. לשמחתי, זהו ספר ראוי להקדשה. בעצם, כל מה שרציתי לומר בסקירה הזאת הוא שאתה חסר לי.


הערה טכנית: קראתי בתרגום החדש מ-2012.

דוד מלך ברוקלין

פסל דוד של מיכאלאנג'לו המוצב בפירנצה, מהווה אחד מסמלי הרנסאנס, הוא תמונת דוד שלי, המייצגת עבורי תמימות ותעוזת נעורים של צעיר יפה תואר שעלה מהצאן בכדי להנהיג את ישראל מול הפלשתים בשעתה הקשה ביותר, תדמית נפלאה לדוד המלך כמיתוס שהשתרש בקרבי.

ג'וזף הלר, הציב לי תמונה חלופית, של דוד המלך בזקנתו, כשגופו בוגד בו, אך הוא עדיין חד מחשבה וזיכרון בכדי להתחשבן עם האמת והזיוף של חייו ומורשתו. הוא משוחח על: אלוהים, המורשת היהודית, והתרבות המודרנית שבנתה ועיצבה את המיתוסים של דוד המשקפים פער בין תדמית למציאות.

אין כמו הלר, שבצעירותו שרת כנווט בטייסת מפציצים, במלחמת העולם השנייה, מי שכתב את מלכוד - 22, בכדי לכתוב סאטירה נפלאה על מנהיג הצבא היהודי תנ"כי ומפקדיו, כמי שיודע דבר או שניים, על איוולת צבאית. דוד הצעיר של הלר, העומד מול גוליית הוא שחצן נטול פחד, המזהה במהירות משבר ביטחוני כנקודת זינוק לתועלת עצמית. לפני שהוא מתייצב מול גליית, הוא שואל, מה יצא לי מזה. הוא נטול מעצורים, או קווים אדומים כלוחם ואדם, אין לא בעיה להרוג פלשתים בשביל לפשוט את ערלותיהם, כהוכחה לשאול המבקש עורלות עבור מיכל בתו. הוא בוגד בעמו ומשרת בצבא פלשתים יחד עם חבורת השודדים שלו, ובו בעת הוא לא שוכח לשחד את נכבדי ישראל כשלח לחמך ליום שבו הוא יחליף את שאול.

דוד של הלר הוא יהודי מברוקלין מהמאה הקודמת המדבר אידיש, בהומור המשולב בציניות, הוא מקטר על האישה, מיכל הנסיכה היהודיה היהירה, התקועה לו כמו קוץ בתחת, סנובית שלא מפסיקה לנופף במוצאה, הבזה להמוניות של דוד, שבעצם אוהב את בת שבע, השיקסע - הגויה, בלונדינית, שופעת איברים ומיניות, המעוררת בו ערגה ליחסי המין הפרועים של השניים בצעירותם. אבל בת שבע היא קודם כול, יידישע מאמא - אמא יהודיה, הדוחפת ללא הפוגה את בנה שלוימה החוכעם - החכמולוג כיורש העצר, אף על פי שהוא לא הבכור, ולמרות הבוז של דוד אליו, כאחד שראשו מלא בנשים נכריות ובפתגמים, והסיבה שהוא רוצה להיות מלך, בכדי שיהיו לו טווסים וקופים. האם שלמה הוא התגלמות הטמטום, או שהעמיד פנים בתחכום כמי שאינו מסכן את אחיו השאפתנים ?

קחו פסק זמן מקריאת רומן, פרוזה, דרמה, ספרי ריגול ומתח כל שהם, וקראו את ספרה של שימבורסקה – "קריאת רשות".
המשוררת-סופרת פותחת לנו צוהר למגוון נושאים רבים, שונים ומעניינים. סביר להניח, כי הקורא אינו מכיר, ברובו, את החומר אליו היא מתייחסת, אך יחד עם זאת, שנינותה וחוכמתה בהם היא מביעה את הגיגיה ודעתה האישית על מכלול הנושאים, מרתקים את הקורא.
הקטעים המובאים בספר נבחרו מתוך מכלול "טורי קריאה" שנכתבו על ידה במהלך ארבעה עשורים. גם לאחר שהוענק לה פרס נובל לספרות המשיכה לכתוב את המסות הקצרצרות שכונסו לספר "קריאות רשות חדשות". שימבורסקה בחרה להביע דעה דווקא על אותם חומרים שלא זכו להערכה ולא עוררו מחלוקת, ביניהם: היסטוריה - קליאופטרה, שיגעונם של מלכים – הנרי החמישי ולודוויג מבווריה, יומנים - יומני משרתו של נפוליון הראשון. היא מאזכרת אמנים – לואי ארמסטרונג, סופרים – פלובר, ציירים – ורמיר מדלפט, בעלי חיים בתבל, ואת אהבתה לבעלי הכנף שבפולין. בין הנושאים ישנם כאלה שלא הייתם מאמינים כי קיימת סיבה להעלותם על הנייר, כמו: לוחות שנה, תיקונים ושיפורים בדירתי, מאה דקות בשביל היופי, המצטיין בהומור ועוד הרבה, אך האופן בו היא מביעה את דעתה מאפשר לקורא להכירה ולהעריצה.
שימבורסקה ילידת פולין, אחת המשוררות הגדולות בימינו. בשנת 1966 הוענק לה פרס נובל לספרות. מבחר משיריה תורגמו לעברית על ידי רפי וייכרט אשר תרגם גם את ספרה. המשוררת נפטרה לאחר מחלה קשה בפברואר 2012.