****
על כריכת הספר, כתוב: "מערבון פוסט מודרניסטי חתרני". המשפט הזה לקוח אולי מהגירסה האנגלית של הספר, אבל כך או כך, נראה שהמוציאים לאור בונים על העובדה שרוב קוראיהם לא לגמרי מבינים את המושג פוסט מודרניזם, ולא - חוסר פואנטה הוא לא ממש פוסט מודרניזם, אלא רק היבט אחד שלו. לחילופין, ייתכן שהמשפט הזה נכתב כי אין כאן שקר מוחלט מאחר שאפשר למעשה לדחוף כמעט כל יצירה, טקסט או משפט שנכתבו בעשרים השנה האחרונות ואף יותר מכך מתחת לשמיכה הזאת של פוסט מודרניזם. אלא מה, כמי שלמד (ולימד) בבצלאל, אולי מעוז הפלצנות האקדמית, פיתחתי אלרגיה לשימוש חורג ב"ism"ים מיותרים, ולא מצאתי כאן הצדקה ממשית להגדרתו של המערבון הדי-שגרתי הזה כפוסט מודרניסטי, או חתרני. שוין, לפחות הוא מערבון.
מתישהוא באמצע המאה התשע עשרה, יוצאים שני אחים, שכירי חרב של בוס מקומי, להוציא לפועל חוזה שהוצא על ראשו של אחד, הרמן וורם. בדרך הם הורגים כמה אנשים אחרים שמפריעים להם במשימתם או שסתם רוצים להרוג אותם, הם נתקלים בכל מיני דמויות מסקרנות, מזונות בארים עטויות שמלות קפלים צבעוניות דרך פושטי-פרוות, רופאי שיניים שיכורים ופועלי אורווה הפכפכים עד למחפשי זהב שתקניים ומזוקנים, ובינם לבין עצמם הם עורכים שיחות נפש של אחים הנוגעות בין השאר בשאיפות עתידיות, מהותו הפילוסופית והאתית של משלח היד המפוקפק שבחרו לעצמם (הי, אולי זה הפוסט מודרניזם ההוא! כי ידוע שפעם לא היו שיחות פילוסופיות), וכן גם מתחילים להטיל ספק בצדקתו המוסרית של החוזה שאותו הם אמורים לקיים.
מעבר לסיפור המערבון עצמו, שהוא נחמד וקליל ואכזרי למדי במונחים עכשוויים אבל שאפשר להינות כפליים מצפייה ב"דדווד", למשל, אותי עניין בעיקר לקרוא (ולהתחלחל), על התחושה המובהקת והמחרידה למדי של ניהיליזם מוחלט, של היעדר חוק וסדר, חסרונם של אמצעי אכיפה, אפילו איזה שריף מקומי. משהו. זה מדהים אותי לחשוב שאם פלוני היה רב עם אלמוני, הם היו יכולים לפצוע או להרוג זה את זה לאור היום, בדו קרב או בדרך אחרת, בלי שהחוק היה חושב שראוי בכלל להתערב. עולם כזה, שבו הכול חופשי, לכאורה, שבו אתה יכול לחפש זהב בנהר כאוות נפשך אבל אם אינדיאני היה מקרקף אותך זה היה בסדר באותה מידה, נראה לי מפחיד מאוד, בעולם המולאם עד אימה שאני חי בו, וכובל עצמי למדינה מתוך רצון חופשי, אם אפשר לקרוא לזה כך.
לגבי הספר - אפשר לקרוא. לא הפסד גדול אם לא, לא תבינו מה חתרני בו, אבל יש בו כמה תתי סיפורים חביבים. רוצים מערבון מרהיב, עמוק ועתיר רבדים? לכו על דדווד.
