הקפלה הססטינית כמשל למורה שלי
למרות שחלפו שנים רבות, אני זוכר בבהירות אירוע אחד מבית הספר היסודי. הגשתי למורה שלי חיבור על סתיו אפרורי, שהיה כתוב בדף מקומט, באותיות לא קריאות, ועם שגיאות כתיב. מה שנראה ממבט ראשון עגום ומדכא, עורר את סקרנותה, והיא חשבה, שיש משהו רגיש בחיבור, המעיד על יכולת חבויה. היא הפצירה בי להקריא את החיבור במסדר הבוקר, מול מאות תלמידים, אירוע שהעניק לי את ביטחוני העצמי והיווה תפנית בחיי.
מאז שהכרתי את תמונת הבריאה בקפלה הססטינית, בה אלוהים בנגיעת אצבע קלה בורא את האדם, ראיתי בה משל, למורה שלי שנגעה בנפשי, בצורה כול כך משמעותית, ורציתי להיות מורה, אחד שיכול להשפיע על עיצובם של נערים, כאלה שזקוקים לאמון ועידוד בכדי לבטא יכולת חבויה הגלומה בעצמם.
היו לי כמה מורים ששימשו עבורי מודל חיקוי, אחד מהם היה מורה בדוי, גיבור הנובלה הספרותית, היה שלום מיסטר צ'יפס. אני שב וקורא בספר הישן מספרייתי, מביט דרכו על הבחירות והויתורים שעשיתי בחיי. דרכם התחברתי לצ'יפס היושב במרפסת שלו, לאחר שפרש מההוראה וחושב על חייו שהיו ועל אלו שלא יהיו, ומוצא נחמה גדולה ביעוד שבחר בחייו, להעניק אמון ועידוד לנערים מתבגרים.
מהו סוד הקסם של מיסטר צ'יפס, כמי שחיי וחינך בבית ספר של המעמד הבורגני, בבריטניה השמרנית ? אישיותו וערכיו ששיקפו אמת פנימית, ורלוונטיות לתקופה של שנויים דרמטיים, בהם העולם הישן והחדש התנגשו זה בזה. תקופה שהחלה עם מותה של המלכה ויקטוריה, והסתיימה בתחילת מלחמת העולם הראשונה, שאחריה העולם יהיה שונה מכפי שהיה.
צ'יפס החל בהוראה בתחילת שונות העשרים שלו, וסיים אותם לאחר יותר מארבעים שנה, באותו מקום עבודה, לעתים הוא חלם לעבור למקום יוקרתי יותר, ואחר כך הוא הבין שאין בו יכולת ורצון לעבור. הוא נשאר ללמד במקום שאהב, ואותו הפך לפרויקט חייו, לאדם המזוהה עם בית הספר בו לימד. גם כשפרש, צלצולי בית הספר שהיה מעבר לכביש שימשו מסגרת זמן לחייו. מבחינתו הביטוי מורה לחיים היה מציאות ולא סיסמה נבובה של ארגון מורים.
