ספר בסדר. באתי עם ציפיות גבוהות מדי כנראה, כי הוא היה אכזבה קטנה. יש פיצול רב מדי בין הדמויות כך שאי אפשר להתרכז, והזמנים של העלילה לא כל כך ברורים ואף מבלבלים לעיתים קרובות. לעומת זאת, אי אפשר להתעלם מהכתיבה הריאליסטית והמותחת של הסופר שמנסה בכל הכוח להכניס אותנו הקוראים לתוך העלילה, ומצליח. הספר לוקח כמה נקודות מבט מכמה זוויוות ודמויות שונות, מה שעוזר בהחלט לקלוט תמונה גדולה יותר, אך עם זאת מצליח להסתיר מאיתנו הרבה מאוד דברים(לפעמים יותר ממה שאנחנו חושבים)

בנוגע להשוואה עם שר הטבעות: אי אפשר בכלל להשוות בין הסדרות מפאת השוני בניהן, והעובדה שלמשחקי הכס אין טובים ורעים, אלא רק דמויות נערצות ושנואות יותר ופחות בהחלט מפריע לקטע. אך אם הייתי חייב להשוואת לפי מה שקראתי, הייתי אומר שטריאולוגית שר הטבעות יותר טובה((לעזאזל, היא הורכזה כטריאולוגית הפנטזיה הטובה ביותר בכל הזמנים ושמה את הארי פוטר מאחוריה בזחילה(הדחיפה של הארי פוטר לא קשורה אבל זאת דעתי))

לסיכום אחת הסדרות הטובות שקראתי אבל ראיתי יותר טובות, סדרת הטלווזיה לא איכזבה.

פיווו (מנגב את הזיעה מהמצח). אחרי חצי שנה של שקיעה בנבכי מוחותיהם של גיבורי ונבלי ווסטרוז, אני מוציא את הראש מהמים וממלמל בתדהמה "ביי ביי" לעולם הכי צבעוני וחוטף שיצא לי להכיר מאז עולמו של הארי פוטר. יציאה מעבדות לחרות, כבר אמרנו? לא עבדות פיזית, אלא עבדות של הדמיון, שבו אני (הזבוב שעל החומה עם ג'ון סנואו, או הזבוב שעל הקיר שמאחורי הכס עם ג'ופרי הנוראי) נאלץ לבהות בחברה אנושית שמתדרדרת אל עברי פי פחת, או לחילופין - מתעלה על עצמה ומנסה לעשות טוב בעולם שבו כל-כך קל להשתעבד לתאוות דם ועריות. זוהי מראה לעולם שלנו, ובאופן שבו מרטין מציב אותה, היא חדה וחותכת, ולא בוחלת במילים גסות, ובתיאורים נמוכים וזוועתיים, רק כדי להמחיש לנו עד כמה אנחנו התדרדרנו או מסוגלים להתדרדר לכך. אבל זה הסגנון, ועל אף שהוא לא חדל מלהבחיל אותי - הבנתי שאני עד ליצירה כמעט חד-פעמית, שמתיימרת להיות הקודקס המודרני האולטימטיבי לתיאור המגוון הרחב ביותר של בני האדם, הארצות, הרגשות, המחשבות והפוליטיקות. מי שרוצה לשלוח את ידו בכתיבה - מוכרח לראות איך עושה את זה אומן בקריאת לבבות בני אדם, ומי שלא (וחרד לעדינות נפשו וטהרתה, אשריו) - מוטב שיתרחק מהסדרה המסוכנת לנפש הזאת (התיאורים, וויי זמיר.. התיאורים! אפילו סטיבן קינג בעל שפה יותר נקייה!).
בכל מקרה, אם אנסה לעמוד על הגדרת הכרך האחרון הספיציפי הזה במשפט אחד: "יהירותם ונפילתם של הטובים ביותר" - זה שמו. אנו למדים שגם מטרות נאלצות ונשגבות ("שלום", כמשל), עלולה להתערב בהן יהירות, או תמימות טהרנית מסוכנת, שלבסוף מפילה, מסלקת, ואולי אף הורגת את מי שמנסה ליישם אותן. עד כה לא זכינו להמחשה מאלפת כזאת (אולי למעט אצל נד סטארק בספר הראשון), וכעת זה קורה ביג טיים. מעניין איזה פניני מוסר מכין לנו מרטין לשנה הבאה (בתקווה שהכרך הבא לא יאחר לצאת)...

"זה לא הגיע לו. מכל הערים בעולם, שאליהן היה יכול לעוף, חשב לעצמו, הוא טס דווקא לעיר שלי..." (עמוד 107).

הספר "שומרים! שומרים!" מאת טרי פראצ'ט (הוצאת כנרת זמורת ביתן, 1998) הוא השמיני בסדרת ספרי "עולם הדיסק" ואולי הטוב שבהם. עלילת הספר נפתחת כאשר לעיר אנק מורפורקמגיע בחור צעיר בשם גזר איירונפאודרסון, אשר חי כל חייו כבנו המאומץ של מלך הגמדים. בשל העובדה שחי כל חייו עם הגמדים משוכנע גזר שגם הוא גמד, אף שהוא מסוג האנשים "שגובהם עולה על מטר תשעים ורוחב כתפיהם כמעט משתווה לזה" (עמוד 35). גזר שנושא עמו חרב הוא שניתנה לו בנסיבות מסתוריות ומכשפה אמרה עליה שהיא "החרב הכי פחות מכושפת שהיא ראתה אי-פעם" (עמוד 32). 

בהתאם להמלצה שקיבל מחבר של אביו המאמץ הצטרף גזר למשמר הלילה של העיר, כוח השיטור והצבא של העיר. קשה לומר שככוח משטרתי היה המשמר אפקטיבי במיוחד. להיפך. המהלך שהוריד את רמת הפשיעה באנק מורפורק הוא ההחלטה להפוך את אגודת הגנבים לחוקית, משום "שהגנבים הצליחו הרבה יותר בפיקוח על הפשיעה מאשר המשמר. הרי המשמר היה צריך לעבוד קשה כפליים כדי לקצץ ולו במעט בפשיעה, ואילו כל מה שהאגודה היתה צריכה לעשות, היה לעבוד פחות" (עמוד 48 ). 

במשמר ישנם רק שלושה חברים: מפקד המשמר, וגיבור הספר, סרן סמואל ויימס חובב האלכוהול, סמל פרד קולון ורב"ט ססיל "נובי" נובס. יחד עם גזר, שמיד זוכה בדרגת תת-שוטר, מנסים הארבעה להתמודד עם מזימה אפלה להדיח את שליט העיר, האציל האבלוק וטינארי. האציל עצמו אינו מעריך במיוחד את המשמר, להפך. לדבריו, "המשמר הם חבורה של אנשים בלתי כשירים תחת פיקודו של שיכור. לקח לי שנים להשיג זאת. הדבר האחרון שאנחנו צריכים לדאוג בגללו, הוא המשמר" (עמוד 87).

אולם למרות העובדה שהמשמר בלט בעיקר בחוסר יכולתו, הרי שמן הרגע שהופיע בעיר דרקון גדול נושף אש, נותרו רק ויימס ואנשיו לעמוד בפרץ ולהגן על חיי התושבים. באחד הקטעים בספר פרץ המון זועם לביתה של הליידי ראמקין היפה, חובבת הדרקונים, בניסיון לפרוק את כעסו ופחדיו על הדרקונים המבויתים והננסיים שהיא מגדלת. ויימס, שנפצע כתוצאה ממפגש קרוב עם הדרקון הגדול קודם לכן בספר, החלים באותה עת באחוזתה של הליידי.