אוי ארטמיס.
זאת המחשבה שעוברת לבן אדם בראש אחרי שהוא מסיים את הספר.
זה לא שמשהו רע קרה לו, זה פשוט שארטמיס כל הזמן מוצא דרך לגרום לבן אדם להיאנח בשלווה בסיום הספר ולבכות על זה שהכל נגמר.
בעצם, לא רק ארטמיס. הענק האסייאתי לצידו זה דבר שקשה להיפרד ממנו. וכמובן, הולי. ומאלץ', אחת הדמויות הכי טובות שאיי פעם סופר יצר.
אואן קולפר עשה זאת שוב, לא שנית, ולא שלישית, בפעם החמישית ברצף הוא פתח בספר מרשים כמו כל שאר ספרי הסדרה.
ההתחלה, אומנם, הייתה קצת משעממת. טוב, רוב הכותבים חלשים בהתחלות.
טוב, כצפוי, השיעמום ההתחלתי התפוגג ו... בום!! עוד פצצת קריאה מדהימה של אואן.

הפעם ארטמיס פוגש בגאון נוסף - בחורה, צעירה, ילדה. זה היה צפוי אבל לא צפוי. לא ממש חשבתי שזה יבוא בספר הזה. בעיקרון, לא חשבתי שזה יבוא בכלל. אבל איכשהו זה כאילו ידעתי מבפנים שאואן קולפר תמיד יביא איזה... מישהו בסביבות הגיל של ארטמיס וחכם מספיק בשביל הילד.
מה שממש גדול באואן קולפר - זה שהוא יכול להגשים את הצפוי, אבל איכשהו מה שצפוי ומובן מאיליו יהיה דיי מפתיע ויבוא במקום לא רגיל.

אז מה יש לומר?
גדול, ענק. לא חידשתי לכם כלום. הביקורת סתם בזבוז של זמן אבל זה כיף להביע את דעתי. במיוחד על הספרים של פאול, שאני מחפשת דרכים לא למחזר ביקורות.
אתגר חדש ככל פעם.

ספר מדהים. כמו כל השאר.
ועכשיו איך אני מוצאת את השישי...? ><

בעולם הספרים, שיגעון ספרים- או פרנויית ספריים- שווה להתקף לב. זה מה שקרה לי בסוף הספר, כשקלטתי שאין עוד דפים ושלא קניתי את ספרי ההמשך כולם (החלטה גרועה). באותו רגע כל מה שהצלחתי לעשות היה לתקוף את כל מי שהיה בסביבתי בספויילרים, כשאני מחבקת את הספר ומשמיעה קולות משונים מאוד, דומים באופן מחשיד לחתול גוסס.

הספר לא היה בראש העדיפויות בשבילי, אבל שאר הספרים שחיפשתי לא נמצאו. מסתבר כל הספרים שאי פעם חיפשתי בחנות הספרים נעלמו, כמו "רוז לתמיד" שחיפשתי באותו יום. אולי יש מסדר סודי שמטרתם להרוס את השפיות שלי. או שכל הספרים הטובים אי פעם נחטפו על ידי חייזרים.
הממ.
אולי נחזור לביקורת.
אז כן, ארטמיס פאול.
כאן מתחילים הספויילרים.
את הספר התחלתי באדישות מסוימת, שהפכה להתרגשות כשהבחנתי בשינויים שעברו על הדמויות ועל המקום בו כל דמות מצאה את עצמה. היו חלקים מבלבלים, עם כל המדע וההסברים המסובכים שהיה לי קשה לקלוט, אבל הספר היה מדהים.
השינוי שעבר על ארטמיס גם די מדהים. פתאום יש לו חברים, והוא עושה דברים למען הכלל. הוא אפילו הודה, בשלב מסוים, בבדידות שלו בתור ילד גאון.
וזה לא הדבר היחיד שהשתנה-
בדרך כלל התיאורים על עולם הפיות די מייגעים. כל כך הרבה דברים טכניים ומשעממים, ובדיחות מאלץ' מעצבנות. וכל ספר תמיד ראינו את המפקד רוט ואת הולי ואת המשימה שקיבלה שבה היא עשתה משהו מדהים ובלה בלה בלה...
הפעם כבר אין את המפקד, והולי אולי עדיין מתמקדת בתנאים טכניים, אבל אני חושבת שחל שיפור מסוים ברמת העניין שלי במה שקורה מתחת לפני האדמה. כמובן שאז הכל התחלף עם המפקדה הסודית המה-שמה לגבי השדים וכל זה. קצת מעצבן וחוזר על עצמו, אני מניחה, אבל... הא.