"שוב ספר על השואה" היא שואלת
"כן, למה? " אני עונה
"נו, דיי , אותם סיפורים, זה חוזר על עצמו" היא משיבה
"כנראה שלא מספיק, אם זו התגובה שלך" אני חותמת את השיחה ההזויה
לא, לא נמאס לי לקרוא על השואה, ואולי גם ההפיך הוא הנכון, ברגע שאני מסיימת ספר על הנושא, יש בי החשק והרצון לקרוא עוד ועוד....
בזמן הקריאה, נזכרתי באבי שכל הזמן היה אומר לנו את המשפט : אדם ניכר, בכוסו, בכיסו ובכעסו.
תמיד התייחסתי למשפט הזה במובן הפשוט שלו, כסף, שתיית אלכוהול, וכעס.
כשקראתי את הזמיר, המשפט הזה פתאום קיבל את המשמעות הנכונה.
"באהבה אנחנו מגלים מי היינו רוצים להיות; במלחמה אנחנו מגלים מי אנחנו באמת.."
בכפר קטן בצרפת, נאלצת ויאן להיפרד מאנטואן בעלה, היא נשארת עם סופי ביתה הקטנה.
צרפת נכבשת ע"י הנאצים , אביה של ויאן, שולח את אחותה איזבל הצעירה ממנה לסייע לה בתקופה זו.
ויאן ואיזבל, אחיות, כל כך שונות, האחת כנועה וצייתנית, השנייה מרדנית ועיקשת, הן לא מסתדרות בניהן, הן יתומות מאמא.
ויאן נאיבית המאמינה שעוד רגע הכל ייגמר, בעלה יישוב הביתה, והחיים ישובו למסלולם, לעומתה איזבל, טוענת כי הפלישה זהו רק קצה הקרחון של מלחמה שתגיע במלוא האכזריות.
איזבל משתוקקת לתשומת לב, לאהבה של אחותה, של אביה, היא מרגישה כי היא אינה נחוצה, ויתרה מכך המחשבה כיצד אביה ויאן "רואים" אותה, או חושבים עליה, גורמת לה להיות יותר נועזת ועקשנית, בעוד שיאן מנסה בכל הכוח לא לעורר מהומות, להתהלך בראש מורכן, לא לדבר, לא להתערב, איזבל עושה את ההיפך.
אל הבית פולש קצין גרמני בשם בק, ויאן ואיזבל נאלצות לגור יחד עם האויב, ויאן ממלא את כל רצונותיו, למען סופי, ילדתה הקטנה.
בק, שמסרב להאמין שבני עמו נוהגים כך, מנסה לסייע לויאן, במזון, בשתיה, וכן מזהיר אותה כי הגיע זמנם של "היהודים" הם יגורשו מצרפת.
איזבל אינה יכולה לסבול יותר את השהות יחד עם בק, וכן את חוסר האונים מול הפשעים בצרפת, ומצטרפת למחתרת.
מנגד ויאן, אשר רואה את כל הרוע סביבה, גם היא אינה מסוגלת לשבת בחיבוק ידיים.
הן פועלות, כל אחת בנפרד, הן יוצאות למלחמת הישרדות.
הספר נע בין ההווה לבין העבר...
הספר פותח בשנת 1995 בחוף אורגון, אישה קשישה יושבת בביתה, מנסה להיפרד מהבית שלה, בנה מעביר אותה למוסד סיעודי.
פתק קטן צהוב שעליו רשומות המילים "ז'ולייט ז'רבט", מציף את כל הזיכרונות, ואת השאלה החשובה מכל: האם לאחר חשיפת האמת, יהיה גם אושר?
הזיכרונות אותם מספרת הקשישה חושפים את ההתמודדות השונה של שתי האחיות, הפחד, הכאב, ההתעללות הן פיזית והן נפשית, המחסור באוכל, הדאגה לאחר, החשש לילדך שלך, האומץ, הגבורה הנחישות ולבסוף גם את החמלה, ואת האהבה ולא חשוב כמה קשה הייתה ההקרבה.
מומלץ בחום.