“יש סוגים רבים של ספרים שנכללים בתוך קבוצת הספרים האהובים ביותר על אדם. כולם כתובים בצורה שונה, בז'אנר שונה ועולם אחר לחלוטין.
אבל לכולם יש דבר אחד משותף- משהו בהם מרגש. מרתק. או אפילו סתם מקסים ונוסטלגי.
הספר הזה, 'הכוכב של אינדיגו', הוא בשבילי אחד מהספרים האלו.
הספר הקודם, 'המלאך של זפי', היה הספר הטוב ביותר שקראתי כשרק סיימתי לקרוא אותו. הוא עדיין, למען האמת. רק שעכשיו הוא לא היחיד.
הספר הוא קליל ומתוק ומאוד מצחיק^^
הוא לא מספר על אהבה או על הקשיים הנפשיים של הדמויות כמו רוב הספרים הטובים. זה לא העיקר, בכל מקרה.
העיקר הוא חברות ומשפחה, וזה די החזיר אותי שנים אחורה, מעבר לפעם הראשונה שקראתי את הספר הזה ואלו הקשורים לו.
זה ספר די תמים. קצת ילדותי, אפשר להגיד.
סוג ספר שאני בהחלט יכולה להתחבר אליו.
המשפחה של הדמויות היא ממש לא המשפחה המושלמת- במובן אחד. במובן אחר היא משפחה שכולנו היינו רוצים.
הבית מבולגן וקטן, האימא לא יודעת לבשל, האבא עזב ללונדון, דברים נאבדים כל חצי שנייה ועשרות ציורים מפוזרים בכל רחבי הבית. משפחה קטנה של אומנים. שלילדים יש שמות של צבעים- אינדיגו, זעפרן, רוז וקאדמיום. ואף אחד מהילדים הוא לא בדיוק נורמלי. וגם אמם היא לא בדיוק אימא נורמלית.
אבל למרות כל זה אתם תהיו חייבים להודות שזאת המשפחה החמימה ביותר שאי פעם פגשתם- במיוחד ברגע שבו זעפרן הרביצה לבריון שדחף את הראש של אינדיגו לאסלה.
אין לי אף תלונה על הספר הזה. הספר הזה היה כל כך מקסים.
חוץ מזה שאולי היה יותר טוב אם הייתה עלילה חשובה יותר לזפי ושרה. אבל היה לזעפרן ספר משלה לפני זה, אז אני מניחה שאפשר לסלוח.
-----
"תבקשי משאלה!" אמר אינדיגו.
רוז ביקשה משאלה ושאלה: "למה?"
"ככה אני תמיד עושה, מבקש משאלה כשכוכבים נופלים."
"זה משנה באיזו מהירות הם נופלים?"
"אני חושב שלא."
"אפשר לבקש גם כשרואים מטוס?"
"בטח."”

“סדרה של ספרי ילדים על משפחה קצת חריגה, מלאים בהומור נקי, שפה מעודנת, ממש עשו לבת שלי חשק לקרוא ספרים (היא מסננת מאד ספרים שהיא קוראת ועדיין לא בקטע של ספרי נערות, כי היא לא מחפשת את הספרים הרומנטיים מדי, או ספרי פנטזיה עם אלים, אלימות ועוד).

הדמויות בספר כל כך מתוקות, עם היתרונות והחסרונות של כל אחד מהילדים, עם היצירתיות של האם האומנית, שאפילו שמות הילדים שלה לקוחים מהעולם שלה שבו היא שקועה. מצב של הורה אמן ששקוע בעצמו וביצירות הוא לא רחוק מהמציאות, והמצבים שאליהם נקלעים הילדים כל כך אמיתיים וההתמודדות מקורית ויפה, כל אחד לפי המקום שבו הוא נמצא. הסדרה הזאת היא מאלו שלא יצא לי לקרוא בגיל הילדות ובכל כמה שנים אני נתקלת בה בספריה כשאני לא מוצאת ספרי מבוגרים לעצמי, ומוכנה לקרוא אותה שוב, פשוט נוסטלגיה.

לצערי, ספרים כאלו אוזלים מהשוק ולא יוצאים לאור שוב.
אשמח אם מי שאהב את הסדרה יסייע לנו לבקש מהוצאת הספרים להדפיס מחדש את הסדרה.”

“אני לא יודעת לסדר מדפים.
במיוחד לא מדפי ספרים.
כל הספרים שאני שונאת מעורבבים עם ספרים שאני אוהבת, או ספרי "בסדר" שקראתי.
מדי פעם אני מנסה לסדר את הספרים כמו שאני רוצה, אבל הטעם שלי משתנה ונגמר לי המקום לספרים.
הצלחתי למצוא פיתרון חלקי, שלפחות יוכל להראות למבקרים של המוזיאון הקטן שלי את הטעם האישי שלי בבחירת ספרים. על המדף האמצעי סידרתי בערמה יפה את "ערימת הכבוד", ליד פנס למקרה שארצה בלילה לקרוא ספר בלי שיראו שאני ערה.
תוכלו למצוא בערימת הכבוד את הספר הראשון והשלישי של "פרסי ג'קסון", את "המאסטרו", "ממלכת טרביתיה", "מכשפה וקוסם" (כן, תאמינו או לא), "13 האוצרות" ו- "הכוכב של אינדיגו".
•••
הכרתי את הספר הזה דרך כיפה כחולה. היא השאילה מהספרייה את הספר הראשון בסדרה וגרמה לי להשאיל אותו (לאחר כמה שנים, חיפושים רבים, והבנה שאין לנו אותו בבית) ולקרוא אותו.
ואז, בחנות ספרים קטנה- שנסגרה, לרוע המזל- הופיע הספר השני. כיפה כחולה זיהתה אותה, לקחה אותו וקראה אותו. אחריה, גם אני.
והספר הזה- וואו.
יש לו מקום של כבוד בערימה.

גם אם כולם מתייחסים אליו בתור ספר קליל, אני חושבת שהוא... לא, לא גאוני- אבל מושלם. חמים. קאסוני. אי אפשר לא לאהוב את הסיפור לאורך הדפים, סיפור שנראה כל כך פשוט... אבל יש בו כל כך הרבה מעבר לזה.
•••

“Feeling blue, Indigo?””

“ספר בסדר גמור.
אין יותר מדי שפה גבוהה או חפירות, אבל בסדר.
עלילה נחמדה וכיפית שמתאימה לכולם. אהבתי מאוד כמה מהדמויות.
חבל שיש קצת שטחיות - זה הורס.”