סיפור שקיעתה של משפחת בודנברוק הוא בתחילת הקריאה מסע בזמן לליבק של המאה ה-19. ליבק (עיר הולדתו של תומאס מאן, בצפון גרמניה) לא מוזכרת באופן מפורש בספר, כאילו היה זה מובן מאליו. מפורטים שמות רחובות, נהר הטראווה, המבורג הסמוכה, רוסטוק וכו'. משפחת בודנברוק שייכת למעמד הגבוה, מחזיקה פירמה למסחר בתבואה, שניהולה עובר במשפחה, מתחזקת קשרי מסחר וקשרים פוליטיים עם משפחות חזקות כמוה, ומחנכת את בניה לעמל וחריצות מתוך אדיבות ומצפון טוב. את בנותיה, וכאן מתחילות חלק מהבעיות, המשפחה מייעדת לנישואי תועלת. הבנים, נדרשים גם הם להביא כלות ממשפחות ראויות, וכבר בהתחלה נמסר על קונפליקט משפחתי בהקשר הזה.
תומאס, כריסטיאן וטוני, שני אחים ואחות, עדיין ילדים בתחילת העלילה, נמצאים במוקד הרומן. הם גדלים ונדרשים לשאת באחריות למוניטין המשפחתי. טוני, רגשנית וילדותית משהו, דבקה בפאסון המשפחתי ומשתדלת למלא אחר הציפיות ממנה במלוא הרצינות; כריסטיאן, האח הצעיר, מתנגד לשחק את המשחק, ומאתגר את בני משפחתו פעם אחר פעם; ותומאס, האח הבכור, לוקח על עצמו, בבוא הזמן, את האחריות לשאת בניהול הפירמה. הוא מגיע להישגים יפים, ושומר על שמה הטוב של המשפחה, אבל אכול ספקות מבפנים.
הספר ארוך, כמעט 700 עמודים, והכתיבה מצוינת (ומצוין גם התרגום של נילי מירסקי). לאורך דפים רבים בתחילת הקריאה הרגשתי שלמרות הזרימה בעלילה, אני לא מוצא את הערך המוסף שיהפוך את הספר לבלתי נשכח. אבל אז, לאט לאט, נשאבתי יותר ויותר, והפנינים הגיעו בזו אחר זו.
השיבושים שמביאים לקריסת המשפחה, מקורם במזל רע, נפילות בידי נוכלים כאלה ואחרים, אבל לא פחות, בשל התבוננות עצמית שהולכת וגוברת מדור אחד לשני. בעוד תומאס, למשל, מחפש פשרה בין חובותיו לבין ענייני הרוח שמושכים את הלב (שירים ותיאטרון למשל), כריסטיאן לא מפסיק להתעסק בעצמו, מתמכר לתיאטרון, מיטלטל בין חרדה לבריאותו לבין קלות ראש פרועה ("מבלה עולם"), וכאן וגם כאן מפריז באופן שמביך את בני משפחתו. שוויון הנפש שבו מקבל כריסטיאן את עליונותו של תומאס מרגיז את אחיו, שמזהה כי "הכשרונות והרצינות והזריזות והכבוד חשובים בעיניו (של כריסטיאן) כקליפת השום". תומאס, מצדו, מתאמץ אמנם ללכת בתלם, אבל בהחלט מוטרד בעצמו מהסתירה שבין התכונות שתובעים חיי המעשה (ששכרם הוא גם השם הטוב וגם הרווחה למשפחה כולה), לבין המיאוס שמתגבר אצלו ביחס לצרות המוחין ולסתמיות שאופייניים לחוג מכריו ושותפיו. קריאה של תומאס בכתביו של שופנהאואר (תחבולה נפלאה של תומאס, הסופר, לשתול רעיונות מורכבים בפרוזה) מביאה אותו להארה והשלמה מסוימת. מי שנשארת נאמנה למטרה המשפחתית ורואה לנגד עיניה את טובת הפירמה היא טוני, שאמנם מתוארת כצרת אופקים, אבל עם זאת יוזמת ונלחמת עד הסוף. היא חרדה כמובן מהתרסקות כלכלית, אבל יותר מכך חרדה מאובדן המעמד והשם. "לשבת על הסלעים", ביטוי שאימצה לעצמה בעקבות קשר מסוים בצעירותה, מלווה אותה שנים ארוכות כתמרור אזהרה.
אמנם העלילה מתקדמת לפי ציר הזמן, ומסתיימת עדיין במאה ה-19, אבל מה שהיה בתחילת הקריאה מסע בזמן לליבק של המאה ה-19, הפך בסיום הקריאה לחוויה שחוצה את הזמן. אני מאמין שקוראים רבים ימצאו הד להתחבטויותיהם, אנשים הכלואים במעגל של עמל ורווח ומחפשים את הנוסחה לביטוי עצמי וחופש במחיר המינימלי.
מבין דמויות רבות וחשובות בספר, מתבלט מעל כולם האנו, בנו של תומאס. יש עוד הרבה מה להגיד על הספר ועל האנו בפרט. אעלה רק נקודה אחרונה וחשובה: ההתבוננות לתוך הנפש בדרגה הגבוהה ביותר, לפי הספר, מה שנתמך גם ע"י שופנהאואר, היא ע"י ההיקשרות במוסיקה. המוסיקה, כמו שבכוחה לשאת את המאזין והמוסיקאי לגבהים עצומים, כך היא מסכנת את שיווי המשקל ומאיימת על חיי המעשה. הרווחה שבאה מעמל חיי המעשה היא המאפשרת, במעגל מתסכל, את הפניות והבמה למוסיקה עצמה. האנו (וגרדה אמו) נסחפים עמוק בעצמתה המטלטלת של המוסיקה, ובעיקר נופלים בקסמו של ואגנר (שהסעיר את עולם המוסיקה במאה ה-19). על ואגנר לא ארחיב, אומר רק שלקח לי זמן להגיע אליו (ולא בלי קונפליקט, אני דור שלישי לשואה), ושהבנתי ללבם של האנו וגרדה.
%%%%%
ציטוט:
הוא ראה לא רק את החביבות והבטחון, שהשפיע אביו על הכול, אלא מתוך איזה פכחון מוזר, מכאיב, ראה גם כמה מתקשה אביו, מתקשה לאין שאת, להשים עצמו חביב ובטוח בעצמו; הוא ראה איך הולך אביו ונעשה חיוור ושתקן יותר מביקור לביקור, איך הוא נשען אל פינת הכרכרה בעינים עצומות שעפעפיהן האדימו, ועל סיפו של הבית הבא ראה בלב מתפלץ איך שבה המסיכה ומכסה את הפנים הללו עצמן, ואיך נוצקת גמישות פתאומית בתנועותיו של הגוף היגע הזה. המגע־והמשא עם הבריות, השיח־והשיג עמן, הפעילות, העשיה, ההשפעה – כל אלה לא נראו לו ליוהאן הקטן כפועל־יוצא פשוט ותמים וטבעי של ענינים מעשיים שיש להם לבריות אלה עם אלה והם מבקשים לעשות למענם, אלא הם היו בעיניו כמין מטרה לעצמה, כאימוץ מעושה וכוזב של כל הכוחות למען האמנות המפרכת של העמדת־הפנים וזקיפת הגו, הבאים לחפות מלבר על השממון והריק שמלגו. ולעצם המחשבה שגם לו מצפים שיצא אל הבריות ביום־מן־הימים ויפעל בקרבם וידבר ויתנועע מולם, תחת הלחץ הכבד של מבטיהם, לעצם המחשבה הזאת עצם האנו את עיניו בחלחלה, בסלידה מבוהלת.
(570)