אם אני משווה את קסמה של אותה כנופיה לצילו החיוור של ישו , ולתבוסתנות של פונטוס פילטוס שוויתר לפוליטיקה הקטנה של הכהן הגדול והסכים לתלות את האדם היחיד שריגש אותו, קסמו של וולנד רק מתעצם.
האמן שנושא על כתפיו החולניות את כותרת הספר מתגלה כאדם חלש , שחקן שולי בצבאו של וולנד. הוא לא אחד מהחכמים הנדירים אליהם התייחס וולנד בשיחתו עם בליבית המשורר.
אם כך נשארה לי רק מרגריטה כגיבורה ראויה אשר בקעה לה מביצת עקרת הבית המשועממת, והפכה לאשה עירומה (= מכשפה) הממריאה על מטאטא לאחר שעזאזלו ארגן לה קרם פנים אנטי אייג'ינג ומטיס אותה ישר לחסדי וולנד.
למרבה הפלא וולנד מתגלה כג'נטלמן שכנראה אין לו שום חשק לנשים עירומות בשר ודם ומסתפק למלא את בקשתו של ישו ולעשות למכשפה שלנו טוב על הנשמה .
לטעמי הפרק הראשון מתחיל בהמלצה הכי לא מתאימה לקוראי הספר: "בשום אופן אל תדברו עם זרים" וולנד לעומת זאת נותן למרגריטה המלצה מוצלחת והולמת מאוד את השליטים האסורים והמסובכים שלנו :" לעולם אל תבקשי דבר!.. ובייחוד לא מן החזקים .
