****
לכאורה, חבריי המושבעים, יש כאן את כל החומרים לספר משובח. שנות השבעים, נעורים, קשיי קליטה, יתמות טרגית, עולים מרוסיה, רגש, מלים יפות, יש שיאמרו גם הומור, ישראליות, התאקלמות, מיניות מתהווה ומבולבלת, סמים, אלכוהול, אח ואחות נגד שאר העולם, התנסויות חדשות, אירועים מדוייקים, התנסחויות מתוחכמות.
אלא שמה?
שבסיכומו של דבר -
who gives a flying fuck?
בוודאי שלא אני.
נתחיל בשם הספר. ויקטור ומאשה. יש שתי דמויות ראשיות. ויקטור ו... נכון. אז חוסר המאמץ הזה, של למצוא שם נורמלי, שגם אומר משהו על הספר, חלחל אליי כבר מהעמודים הראשונים. ואז המחלה הזאת של סופרים ישראלים, ה"שמי-זרחיניטיס", לפרוש את הדמויות ההו-כה-אותנטיות ולתאר סצנות קטנות וטעונות שלא מעניינות אף אחד... זה כל כך משמים, והחיים קצרים כל כך, והספרים הטובים רק הולכים ומתרבים, הממזרים.
לא, באמת. אני לא חייב תעלומת רצח (באמת שלא, אנקה) כדי לקרוא את הספר כשאני על קצה הכורסה, כוסס ציפורניים במתח. זה יכול להיות גם סיפור על מרצה זניח לספרות אנגלית באוניברסיטה במיזורי שלא קורה לו כלום בחיים. אבל אני חייב שמשהו, לא יודע מה, אבל משהו, יפתה אותי להפוך את הדף הבא כי אני באמת מתעניין במה שיקרה הלאה ולא אלכסן שוב ושוב מבטים אל המדף, משתוקק כבר לספר הבא שיעיף לי את הסכך. מטאפורות, חכמות ומעניינות ככל שיהיו, לא עושות ספר טוב.
הגעתי לעמוד 155. די. באמת. באמת, אין טעם. הספר הזה היה לי כמו בורקס מאתמול שיצא מהמקרר עכשיו, ולא, אדוני. אני לא יכול לחמם.
