בגב הספר כתוב שזהו המשך למרדף הכבשה. חובבי מורקמי קראו כמובן את מרדף הכבשה ולכן יקראו מטבע הדברים גם את ההמשך. עד כאן באשר הלקרוא או לא לקרוא, זו השאלה.

הקשר הישיר בין שני הספרים הוא קיקי, דוגמנית אזניים ונערת ליווי, שבספר הקודם שימשה עבור גיבור הספר נטול השם כדוגמנית אוזניים, דהיינו, דוגמנית שמצלמים בעיקר את אזניה. גם בספר שלפנינו נמשך גיבורנו בן ה-34 למלון דולפין בסאפורו. שם הוא מקווה למצוא את קיקי ולהבין מה כל כך מושך אותו במלון הישן והעלוב. אבל בין הביקורים במלון בפעם ההיא ועתה עוברות יותר מ-4 שנים. הוא מזמין חדר ובהגעתו מתחילה תעלומה.

מהי התעלומה? מלון דולפין נמחה מעל פני האדמה. במקומו עומד מלון חדש בעל שם צרפתי: אוטל דופן. זהו מלון עסקים מפואר שבינו לבין הישן אין ולא כלום, פרט לדמיון בשם. גיבורנו מקבל את חדרו, מטייל במלון, מנסה לתהות על פשרו, לומד להכיר את זו העומדת בדלפק הקבלה ובשיחה ביניהם בלילה היא מספרת לו על הקומה ה-16, זו הקומה המשמשת את הצוות. אלא שלקומה זו היא חזרה לילה אחד לקחת ספר ששכחה ובצאתה מהמעלית גילתה רק חשיכה. היא מיהרה לברוח. בהזדמנות אחרת מנסה גיבורנו להגיע לאותה קומה, פוגש באותה חשיכה ולאחר מכן מצווה ע"י איש הכבשה לרקוד ולא להפסיק לרקוד עד כלות כוחותיו.

ובכן? מהו אותו ריקוד? העלילה מקבלת כמה תפניות. גיבורנו שב לטוקיו ומתבקש לקחת איתו את יוקי, בתה של צלמת מפורסמת, חזרה איתו לטוקיו בטיסה. המבקשת היא אותה פקידה בדלפק הקבלה שנתקלה בחשיכה. בחזרתו לטוקיו שב גיבורנו ומתוודע אל מכר מזמן הלימוד בחטיבה, שחקן מצודד וכשרוני. מובן ששום דבר תמים אין לא באותה נערה, לא במכר ולא בשרשרת מקרי המוות הפוקדת כמה מכרים. יש גם סובארו יד שניה ומזראטי יקרה ונוצצת.

גם כאן יש גיבור נטול שם, אדם שרוב מכריו החליטו שהוא מוזר, מוזר במובן הטוב של המילה. אף כאן הוא התגרש מאשתו, החתול שלו מת, אוסף תקליטיו מפורט עד האחרון שבהם (ואין בכך פלא בהיותו של מורקמי בעל מועדון ג'ז בעבר), החיבה שלו לבישול וכך הלאה.

ומה בסוף, אתם שואלים? ממתי יש סוף אצל מורקמי? אין סוף, אין קשירת קצוות וזה ממש לא משנה כי כל כתביו של מורקמי הם בצורה כזו או אחרת חיפוש אחר משמעות. ומה המשמעות? או שאין כזו, או שאין אחת כזו או שזו משמעות פרטית בעין המתבונן.

חובבי מורקמי יקראו גם את זה ויאמרו לעצמם שלמרות שהספר קריא וזורם כמו כל דבר אצל מורקמי, הוא קרוב יותר לספוטניק אהובתי מאשר לקורות הציפור המכנית. ודי לחכימא ברמיזא.