זהו ספר על המלחמה הנוראית ההיא. מלחחמת העולם השניה. זהו ספר על יהודים.
אבל להבדיל מספרים אחרים שנוגעים בנקודות אלו, זהו לא "ספר שואה". גיבוריו, לא שרק שאינם מגיעים למחנות המוות, אלא שאלו שברחו למזרח גם לא הושמדו במנגנון הסטליניסטי.
וזהו ספר על בני אדם. שלמרות שהם בעולם מטורף, הם רוצים לאהוב. הם רוצים רומן גדול, בגידה בבעל השוי לגיבורה ב"נישואי נוחות" (כמה פולני!)
הספר נקרא מהר יחסית ובקלות גם בגלל שהוא מצליח להיות מותח, גם בגלל הנגיעות של גיבוריו בטרגדיות הגדולות (אבל בלי שהם יושמדו או ייפגעו), גם בגלל שהוא מדבר על בני אדם באשר הם, בכל מציאות.
לא הכל קל לקרוא, הסופר לא מתעלם משנאת היהודים בכל מקום אליו הם הגיעו, אבל ההפתעות מגיעות בכל פרק שני. יש במחתרת יהודים, ויש סוציאליסטים, ויש אנטי-נאצים. הם יודעים ומזהים את הדומה להם אבל אינם מדברים. ויש את הנאצים הנלהבים, אלו שיושבים (כרגיל) בעורף ומגלים "נאמנות" מוחלטת למכונת המלחמה. בתוך כלח אלה - המסלול שעושים הגיבורים - מרתק.

החיים - הקצב שלהם, המרוצה, כל מה שצריך ומה שחייבים - מרחיקים אותי ממדף ספרי השירה ברוב ימות השנה. התפנות לשירה דורשת מן הנפש יותר מאשר קריאת ספר רגיל. את רוב ספרי השירה שלי אני פוגשת לפני פסח. כשאני מאבקת אותם אני "חוטפת" הצצות בנקודות ציון אהובות משכבר, רק לבדוק מה מצב הלב שלי ביחס אליהן במקום שבו אני עכשיו.
הספר כחולים ואדומים נפתח אצלי בדרך כלל באותו עמוד - 131 - שבו נמצא השיר "נשמת יוסי בן אחותי ברוניה". עכשיו, כשכלי הפסח מתייבשים לקראת הטמנתם עד לשנה הבאה, כשיום השואה מתקרב, אני פותחת את הספר שוב, וקוראת בדמעות (וסליחה מראש על הכתיב המלא ועל חוסר הניקוד):

נשמת יוסי בן אחותי ברוניה

כל הלילה נפלו כוכבים אל חיקי
ולאה מספור צחקתי יחידי אל תוך הלילה מאושר.
וכך רדום. וכך הוזה רקיעים צבעו עיניי ונשרים צנחו לעמקים.
אז פקחתי עיניי אל החלום. בא יוסי הקטן וגאל את השיר. והיה מרחף ושר.

קול התור נשמע בארץ. ועל איבי הבוקר גשם כוחל ויורד.
למרגלות הר-טרם-שמש אני כורע וזוכר וזוכר וזוכר.
ראשי במים שמגבהים נופלים בצלילים ירוקים של החלום הרווה הכבד.
אני שומע את כל שיריך, יוסי. יוסי הקטן, הזורח. יוסי ההרוג באמת.
צבייך התועים על כל דרך צדים הד קולך הצוחק.

אלהים, אלהים. כל הבקעים מלאו אז מים.
ואחר הגשם שטפנו הירוק ושיכר צעדינו.
ומלוא-כפיים החווירו פטריות כסיפור אגדה שרומז בבות של אלף עיניים.
וכל העצים הדליקו שמשות באמיריהם לכבודנו.