6. יש לפחות תשבוחת אחת? כן, כן. ועוד איזו תשבוחת...
אז יחד עם הכריכה היפה והמסתורית שפשוט דורשת שאקנה את הספר, התקציר המלהיב שגם דורש שאקנה אותו, תשבוחות משבחות, ואולי גם בגלל הקול המעצבן שבראשי- לקחתי את הספר.
מה לעשות? לא היתה לי ברירה.
ואחרון חביב, מספר 7: יש סוף מפתיע?
וואו. באמת שאינני יודע. בקושי הספקתי לצלוח את עמוד 100. ולמה נראה לכם שבכלל אצליח לשרוד עד עמוד 430 רק כדי לענות על הסעיף אם יש לו סוף מפתיע??
אז הסוף המפתיע הוא המרכיב שחסר ברשימה. או ליתר דיוק: זה שלא הצלחתי להגיע אליו.
וכשלא מצליחים להגיע לסוף... ובכן, כל הרשימה מיד הולכת לעזאזל.
הביקורת הזו היא מיועדת בעצם לכל ספרי המתח הבינוניים ומטה שקראתי. פשוט רק עכשיו, אחרי הקריאה ב'הסקוטלנד יארד', הביקורת הזו נולדה במוחי.
ואת האמת, אני די מסתייג מספרי מתח. איני אוהב את צורת הכתיבה שלהם. איני אוהב את תוכנם. לא מתחבר לז'אנר הזה. מלבד אולי כמה ספרים בודדים (בין הבולטים שבהם: 'צופן דה וינצ'י' ו- 'חשוב על מספר') כל ספרי המתח שקראתי הם- וסליחה על הביטוי- בזבוז שלם של זמן.
לסיכום, ברצוני להצהיר הצהרה: אני אדם שאוהב ונוהג למחזר באופן קבוע. אני ממחזר הכל: בקבוקים, ניירות, שקיות, סוללות, זכוכיות ועוד. הכל למען הסביבה.
הייתי אומר לכם בשמחה שצריך ללכת עכשיו ומיד למיחזורית הקרובה לביתכם ולמחזר את 'הסקוטלנד יארד' ועוד אלפי ספרי מתח בינוניים שכמוהו. אבל נראה שאלכס גרסיאן עשה את העבודה השחורה ומחזר אותו במקומי.
ולמען האמת, זו לא כל כך בעיה לעשות את זה. כל שעליו לעשות הוא להצטייד בהמצאה חדישה ומבריקה למדי של שונרא החתול ( קוראים לזה 'המחוללרלן'. וככה מבטאים את זה: ה-מ-חו-ל-לר-לן. כל הזכויות שמורות לשונרא), להקליד למחוללרלן את מילות המפתח, ללחוץ על מקש "התחל חירטוט" (או "התחל מיחזור"), לקחת את רשימת הקניות של אשתו, ללכת לקניות וכשהוא יחזור (אם הוא יחזור), הוא צריך ללחוץ על מקש: "סיים חירטוט (ומיחזור) ותן לי את רב המכר הבא" ובתוך שניות נפלט ספר ערוך כרוך דרוך ובמקרה של עומס יתר על המחוללרלן אז קצת חרוך, ולחכות שצ'רלס דיקנס וארתור קונן דויל יואילו בטובם לעלות מתוך קבריהם ולמחוא כפיים...
קח אנשים רגילים, תוסיף להם תכונה שלא באמת קיימת, תכניס למבחנה, תוסיף קורט דילמות מציאותיות, תערבב היטב, ותראה מה קורה. וכמו לאופיר טושה גפלה, לאודרי ניפנגר ולאיימי בנדר, גם לדלית אורבך קרה אותו דבר. כנראה שהמעבדה נסגרה לפני הזמן, או שהלבורנטית התחילה עיצומים, או שסתם נגמרה הסבלנות. והתוצר בהתאם. מתברר שרעיון מקורי אינו מספיק כדי להחזיק על כפיו רומן שלם. התפרים נעשו בגסות ובחופזה והקשיים הנרטיביים צצים ומתבלטים מביניהם. כך גם בדידותו של קורא המחשבות: מדובר למעשה בשני ספרים, עם שתי עלילות. האחת, משנת 2000, טובה למדי. אפילו טובה מאוד. השניה, משנת 2006, הזויה, לא ברורה ומבולבלת. ויש את נושא הכתיבה עצמה. קשה מאוד לכתוב ספר אמין בגוף ראשון. אני לא יודעת אם ספר מהסוג הזה, העוסק במחשבות ובקריאת מחשבות יכול להיכתב שלא בגוף ראשון, אבל זו משוכה שצריך מיומנות רבה מאוד כדי לעבור אותה בהצלחה, ודלית אורבך לא מצליחה. זה בנוסף לקושי של כותבת-אישה הכותבת בשם גיבור-זכר, והקושי של מילוי כל כך הרבה עמודים במחשבות, ובמחשבות על מחשבות.
בקיצור- להחזיר לתנור. או לאינקובטור. עיבוד נוסף. או ספר חדש. מי שבכל זאת רוצה יכול להפסיק חופשי באמצע. ברגע שעוברים ל-2006.
