מה שגם, לא הבנתי כלום. כ-ל-ו-ם. שום דבר. נאדה. בקושי הספקתי להפנים את הקטע של הנוטרים. ואין לי בכלל מושג מה כל כך מדהים בשומרים. ובאיך שלא קוראים להם, הרשעים משמם. או הטובים. או מה שהם לא יהיו. מי יודע, בעיקר בגלל התקציר הצולע של הספר השני. תודה רבה על הספויילר לפני סוף הקריאה.
בכל מקרה, באמת שלא הבנתי כלום. הדבר היחיד שהבנתי הוא שהנוטרים ממש לא אוהבים אנשי זאב (משבר אישיות. כמה נורא).
הספר הזה מעצבן. באמת. נטו, הדבר היחיד שהוא באמת עשה לי, זה העצבנות. הוא כמו זבוב טורדני שמזמזם לך מעבר לאוזן כל הזמן וכל מה שאתה רוצה לעשות זה למעוך אותו עם משהו.
ההבדל היחיד בין שניהם זה שאת הזבוב אתה יכול למעוך, ושאם תמעוך את הספר, הספרנית תהרוג אותך (דם קר יש לה. דם. קר).
אכזריות.
חוץ מזה שהדמויות מעצבנות, לא מציאותיות ועלובות באופן מעורר רחמים, יש גם את העלילה הלא מובנת, הכתיבה הטורדנית, והנה לכם הקיא הבא של אנג'ל.
אני כל כך לא הולכת לבית ספר מחר.
ספר עשה אותי חולה, דאמיט.
אגב, מה הקטע של הסופרת הזאת עם יחסי מין? היא כל הזמן מפשיטה מישהו, או עושה סצנה אובר אן-פרופיאייט (אם ככה כותבים את זה [לא ראויה, אגב]. יש לה קטע בהפשטה של דמויות בעיניים, סצנטות צמודות, עם נשיקות אסורות, ופשוט כל העולם ואשתו אוהב את היריכיים של קאלה, או שזאת רק אני (לא ש... אוהבת אותם... אתם יודעים למה התכוונתי ><). והחצאיות, נראה כאילו הדבר היחידי שהסופרת גרמה לה לשים אותן היה בשביל שהיא תפשוט אותן בשלב מסויים, או גישה אל התחתונים שלה =.=
ו....זהו זה.
הייתי ממשיכה בביקורת, אבל אני צריכה לבכות על הזמן המבוזבז שלי.
לאכול ספגטי ולבכות על הזמן המבוזבז שלי.
אז, לוס, הדמות הראשית, נסיכתנו המתוקה, מגיעה לפנימייה לעבריינים צעירים בגלל פשע שהיא, כמובן, טהורה שכמותה - ומתוקה שכמותה ואוי כפרעעעע 100ממת - לא עשתה.
עכשיו היא באה לשם עם עוד ארבעה אנשים – בחורה (דיי פרחה) שקוראים לה אליאן, עוד בחורה (שאף אחד לא יזכור), בחור ששמו טוד (הוא ימות עוד מעט, אל תדאגו, פוסלים פה כל דמות בחור כדי שדניאל יהיה החתיך השפוי היחיד), וקאם (חתיך, במפתיע, שיתברר להיות חתיכת מניאק מסריח ממש עוד מעט).
אז עזבו את זה, ועזבו את כל השאר, נתתי מעט רקע למה שקרה פה, קלטו – הפנימייה לעבריינים צעירים נמצאת ממש ליד בית קברותXD
עכשיו, אני בטוחה שהסופרת עשתה את זה כדי לגרום לדברים להרגיש אפלים, אבל זה מרגיש קצת כאילו, טוב, הם כאילו "טוב, אם הרגתם מישהו קפלו אותו מהר ויאללה לבית קברות".
חה.
אני מצחיקה את עצמי.
הו, אגב מצחיקה, הגיע הזמן לבדיחת נפילה חדשה. כמעט סיימנו עמוד וורד!:
הוא נפל לקבר. ביחד עם המוח של הסופרת.
סטגדיש.
אז לוס מגיעה לפנימיה, מרוויחה חברות תוך חמש דקות (כי היא הו-כל כך מושלמת), מחוזרת בידי בחור אחד, עוקבת אחרי בחור אחר שלא סובל אותה, וזאת העלילה.
לאורך כל הספר.
עד שכמובן, מסתבר שהיא מאוהבת באובססיביות מסיבה טובה כי שניהם עברו כל כך הרבה ביחד. כלומר – הוא והגלגולים הקודמים שלה. מה שכמובן אומר שהם נועדו אחד לשני, היא ובחור בן אלפיים ומשהו? כלומר, זאת לא פדופיליה כל עוד הוא
נראה
צעיר.
אז הוא ועוד כמה מהחברים שלה מתגלים להיות נפילים, מלאכים שנפלו. אבל כמובן שזה לא מפריע להם להיות בצד הטוב.
אה, וכן, לוס דיי בטוחה שהיא משוגעת כי היא רואה צללים שנראים מרושעים, אבל אל תדאגו! אם אתם רואים צללים מרושעים זה אומר ש א' – לא הטבילו אתכם (איזה הורים כופרים!), וב' – אין צורך לדאגה, הם רק מלאכים שמתכוננים לקרב שיהפוך את העולם.
בכל מקרה, לוס חביבתינו היא המסכנה ביותר בעולם, אדם שבור ומסכן אך מושלם וגאון שיש לו ממוצע מאה – אני אפילו לא אדבר על זה, כי זה היה כל כך עצוב O_O כלומר, עצוב שהסופרת חושבת ככה >< - והאישיות שלה שואפת לאפס.
אה, כעיקרון, מסתבר שללוס המוכשרת שלנו יש כישרון ספרות! בנוסף להכל! היא עשתה לבחורה שהכירה אותה בקושי שעה תספורת ומסתבר שהבחורה הזאת נראתה מזה קול. יואו שיואו איזה קול אני לא מאמינה ראיתם שיואו איזה מדהים השיער שלה הוא כזה קוללללל!!!
אז, חברימים, אחרי מספר דפים מהגעתה, הכירו את דניאל. מושא האהבה.
הוא בלונדיני (דא), לבוש שחור (דא כפול), חתיך (כמובן), גבוה (מן הסתם), שרירי (כולנו הפנמנו את זה כבר) נמצא במוסד לעבריינים (כי לוס נמצאת שם, אז דא), והוא מפר קוד לבוש בכך שהוא קושר בנדנה או מטפחת אדומה סביב הצוואר שלו.
בחיי, לסופרת הזאת יש שריטה רצינית. הדמות הראשית מאוהבת בקאבוי.
הא.
ומה שגם – הדמות הזאת כל כך מושלמת שזה כואב. קראו לדמות הזאת "המושיע שלה" יותר מפעם אחת.
גאד.
הייתי באן-דן-דינו עם כל בחור בתהייה האם הוא דניאל (מושא האהבה) או לא. ואז קראתי על בחור חתיך עם עיניים מדהימות ושפתיים שתוארו כ”מלאות ובעלות צבע ורוד טבעי.”, זקפתי גבה והייתי בטוחה שהמנוול הוא דניאל.
טוב, אני לא בטוחה מי מהם דמות גרועה יותר, ולמי נעשה עוול גדול יותר.
בכל מקרה, מהרגע שתיארו את קאם בתור בחור עם צבע ורוד טבעי בשפתיים, מאז הוא בראש שלי או בתור בראץ, או בתור שפתיים ורודות מרחפות בחושך, או בתור בחור עם תולעים במקום שפתיים.
גאד, הסופרת הזאת צריכה למצוא רעיונות אחרים לתיאורים.
.
.
.
אני מניחה שהם נפלו ביחד עם המוח שלה.
כן, שכחתי לציין שהגיע הזמן של בדיחת הנפילה.
בשלב מסוים המטפחת נפל – עזבו. פשוט לא יתארו בשלב מסוים את המטפחות.
כי היא כיסתה את המוח של הסופרת בנפילה שלו – אוי, הייתי חייבת!
יש עוד כל מיני דמויות רקע שהדברים החשובים שאתם צריכים לדעת לגביהן מסתבר בשני משפטים:
בנות – כולן טובות חוץ מסופיה ומולי. אחת מהן תמות, ואחת תהיה מלאכית.
בנים – כולם מרושעים או מתים חוץ מדניאל.
עוד קצתתת פירוט על הדמויות:
פן – בחורה עם שם ממש ארוך, הדמות הנורמלית היחידה לכל אורך הספר. מקטינים אותה בכך שהופכים אותה לשמנה ומגושמת והמוות שלה היה הדבר הכי מיותר לכל אורך הספר. בסופו של דבר הופכים אותה לכלבה של לוס אחרי שהסופרת כורכת אותה סביב לוס כל הזמן.
אריאן – פרחה מעצבנת עם שיער צבוע וההעדפה מסתורית לורוד. והיא נפילה. וזה כל מה שאנחנו יודעים על זאת שלוס מחשיבה בתור החברה הכי טובה שלה.
רונלד – החבר הכי טוב של דניאל. היפי מוזר.
וזהו.
זה כל מה שאנחנו יודעים על החבר היחיד של הבחור שהיא עוקבת אחריו באובססיביות.
סופיה – המורה הפייבוריטית היחידה. אוהבת ספרים. מתה להרוג את לוס. אולי. אה... מתה להמית?
קאם – חתיך, מרושע, נפיל, יכול להיות נחמד, חזק, וזהו.
אה, ונקבה כיסחה לו את הצורה.
וגבי – מישהי בלונדינית שהיא נפילה וכיסחה לקאם את הצורה.
.
אה, כן, אין בדיחת נפילה. היא נפלה מדעתי. (האהא רואים, במקום פרחה מדעתי האהא)
בואו נמשיך עם שאר הספר:
הספר המשיך להתגלגל, ובהמשכו הופיע הציטוט הזה:"היא נמצאת בבית ספר הזה כל כך מעט זמן, ארבעים וחמש דקות, וכבר מתחילה להשתעשע במחשבות על שני בחורים שונים.”
הו כן. נשמע שהסופרת שמה לב שזה לא בסדר. עכשיו השאלה היא: למה-לעזאזל-לא-סידרת-את-זה??!
אז למה לא עשית משהו!! למה לא הצלת את הספר הזה! הרסת את כל הדמויות! באמת! העלילה שואפת לאפס מקוריות!
בנוסף לעצבנות הקודמת, עוד סעיף שהרג אותי היה ההומור בגרוש, ולפניכם ההוכחות:
אגב, עוד משהו – הם במקום לעבריינים צעירים, אז, הנה לכם העבר הפלילי של מר מושלם: שוטטות בחוף ציבורי אחרי שעות הסגירה, השחתת עגלת קניות, וחציית כביש שלא על פי חוק.
דניאל כזה הארדקור שזה כואב.
תודה שאתה פה, סרקזם<3
בכל מקרה, זה חוזר אצל כל הדמויות שמנסים להוציא טובות. פן היא דמות שגורמים לה לגור בפנימייה כי היא הייתה הבת של הקברן. עכשיו, ברצינות?? את צוחקת עליי? למה לעזאזל שיעשו את זה? שישלחו אותה למקום אחר! זה ממש דורש התערבות אצל משרדי הרווחה =.=
אוקיי, הלאה: הסופרת מכניסה רמזים באופן כמעט מעורר רחמים לתוך הספר. לדוגמא: "כשנצצו המים באור השמש, הוא כמעט נראה כאילו צמחו לו כנפיים.”
מחשבות מראשי באותו הרגע: <I>הא. אוקיי. הכל מובן עכשיו. אז אנחנו מגלים אחר כך שהוא מלאך ושבאמת היו לו כנפיים והייתה סוג של אשליה כזאת ש... אה, אוקיי. הכל ברור.</I>
חמישים עמודים אחר כך:
זה נכון.
זה פאקינג נכון.
.
.
.
למישהו יש חבל?
אני יכולה להסתפק גם באקדח.
אוקיי, מה עוד לא בסדר בספר הזה – הקיטש. אבל זה לא סתם קיטש קטן כזה, לא מזיק. קיטש כמו יומני הערפד. קיטש כמו דמדומים. קיטש חולני. את מאוהבת במישהו אז את עוקבת אחריו. זה כל כך מובן מאיליו, זה כל כך הגיוני בשבילה. זה מופרע וחולני לגמריי. ברצינות. זה פשוט חולני. האהבה פה מובהרת בצורה מטרידה, מבעיתה, ומגעילה והדמויות מעליבות את האייקיו האנושי הממוצע O_O
אשכרה הייתה נשיקה בגשם בתוך הספר.
כן.
אני יודעת.
אגב.
דניאל וקאם הולכים מכות על לוס יותר מפעם אחת בספר הזה.
אתם מבינים מה זה אומר???
לא!
טוב, גם אני לא! אבל למה להם ללכת מכות על בחורה בלי אישיות!!
מה שכן, הסופרת חיה במחשבות שלוס היא דמות שטובה יותר מכל אחד, תמיד. דניאל אמר את זה איזה חמש פעמים אם לא יותר.
וול, אם היא טובה יותר מכל אחד אחר, הרמה המוסרית של האנשים בספר הזה שואפת לאפס.
אגב, מה עוד, נראה לפעמים כאילו הסופרת פשוט שוכחת את ו' החיבור, כמו: “רגשית, פסיכולוגית, רומנטית". כאילו היא עושה רשימה של "הו, במה לוס דפוקה עכשיו? אה, כן, רגשית, פסיכולוגית, רומנטית, ו--- אני בטוחה שיש עוד, אז לא אכתוב ו' עכשיו, אלא אחר כך!
השאלה היא, גברת סופרת, האם שמעת איי פעם על ו' החיבור? או, טוב, and? שכחו ללמד אותך את זה בבית ספר??
ויותר מפעם אחת בספר הזה – יותר מפעם אחת! מנסים להוציא את לוס צנועה, כמו בפעם ההיא שהיא שאלה: “איך אתה אוהב אותי? איך אתה בכלל מסוגל לסבול אותי?”
אז תאמיני לי, מותק, לאף אחד מאיתנו, הקוראים, אין שמץ!!!
ודניאל כל הזמן מחזיר לה תשובות מתוקות כאלה ומעצבנות ואווווווווווווווווך אני שונאת את הספר הזה!!!
המשפט היחיד שראוי לציון בספר הזה שאשכרה אמרו ללוס:“את המקבילה האנושית למיגרנה.”
תודה! תודה! אני אוהבת אותך! תודה!
סופיה, אני אוהבת אותך <3
בכל מקרה, בסופו של דבר, דניאל ולוס נפרדים לבינתיים (תודה לאל, אחרת הייתי מקיאה על כל החדר), והוא אומר לה לסמוך על תחושת הבטן. או יותר נכון, מצוטט: "תיאלצי לסמוך על תחושת הבטן שלך עד שאחזור.”
גברת סופרת, באמת?? באמת?? את מודעת לזה ש, טוב, מותק, תחושת הבטן הזאת שלה אמרה לה להתנשק עם קאם, הבחור שהתגלה כחלאה שטנית.
את <B>באמת</B> סומכת על תחושת הבטן שלה עכשיו? כי אם התחושות בטן של לוס יובילו את הדמויות שלך לספר הבא תאמיני לי שבוא באמת יהיה מסכת ייסורים (חה. לספר הבא קוראים ייסורים. הבנתם ת'שנינות??)
<B>סוף דבר</B>
הספר הזה נוראי, מעצבן, וגרם לי להתקפי צחוק בלתי רצוניים עם רצון עז לדפוק את הראש בקיר. הוא יותר טוב מיומני הערפד, כי יומני הערפד זה פשוט... טוב, יומני הערפד - הוא המלך, האמאמא של הספרים הגרועים. בכל מקרה, הספר הזה דווקא
כן
מגרד ליומני הערפד את הקרסוליים.
ולא בצורה הטובה.
מגיע לו ליפול בכל המדרגות (^^' מצטערת~).
אז הביקורת הזאת היא ארוכה יותר מהביקורת של יומני הערפד, ואני מאמינה שחצי מהאנשים שהתחילו אותה לא באמת סיימו אותה, ולכן, לאלה שסיימו – שאפו. כל הכבוד, לגמרי. 5 עמודי וורד. כלומר, כמעט חמישה. משהו כמו ארבע וחצי^^
בכל מקרה, לסיכום: אם יאמרו שיכרתו לי את הרגל אם אני לא עומדת לקרוא את הספר המשך, הייתי אומרת להם לכרות את רגל שמאל, כי רגל ימין אחלה רגל.
וכמו שאומרים (ותודה לסיריס) the taller they stand, the harder they fall.
