רוסיה תמיד משכה אותי. דימוי הקרח המקפיא, הקור החד והדוקר, זה המאדים כל אף שבנמצא, הוא היה תמיד כהילה הנעה סביבם עבורי, סביב עולם התרבות והמושגים הסובייטי. הקור שמביא עמו להבת יצרים בוערת ורותחת, הוא זה המשך אותי אליה, כדבורה לצוף.
המאה ה-20 הרוסי ייצר והביא לעולם כמה ענקי-אמת ספרותיים. בולגקוב, נבוקוב, פלטונוב, באבל. אלו שמות מלאי הילה עבורי, כאלו שתוכנם האמנותי על הדף הוא חלק חשוב מחיי וכל כרך וכרך מיצירתם מונח באהבה רבה על המדף שלי.
אל כתיבתו של בולגקוב הגעתי כנער צעיר, גילי לא עלה אז על 16. בתקופה ההיא, הרגש העיקרי שהנחה אותי היה הרעב. רעב אינטלקטואלי עמוק, כמעט בולמוסי, לגעת, לטעום, לבלוע כל פסגה ספרותית בנמצא. כל הר ספרותי נשגב היה עבורי מעדן מגרה ומשביע. ונדמה שאין כמוסקבה מגרה, בחושניותה, בטעמיה, בריחותיה ובצליליה. כך נצטלבה דרכי עם מיכאיל בולגקוב והאמן ומרגריטה. הכתיבה הדהימה אותי. ישבתי נסער ונפעם ותוסס ומרותק ושוב נפעם. נפעם מהחיות המצמררת המעוררת והמסעירה בה נכתב הספר הזה.
הרומן הכביר והעבה הזה מתפרס למספר עלילות מקבילות, מכיל אוסף דמויות לא צר, אך הוא קריא מאד. קריא כל כך, מרתק כל כך, חי כל כך, ער כל כך ומצחיק כל כך. מעשי השטן וחבורתו בעיר שממילא דבר בה לא צפוי או שגרתי, סיפור צליבת ישו ודמותו של פונטיוס פילאטוס, המשורר וסיפור אהבתם עטוף היופי והרגש של האמן מרגריטה. אלו חגים להם בכישרון עצום ומפליא אחת סביב השנייה בהרמוניה נהדרת ומשתלבים באומנות של ממש. ובכן, זה שיפתח ויתמסר לרומן הענקים הזה יצא למסע מסעיר ומענג, הומוריסטי ומעט סוריאליסטי, עשיר ונשכני במוסקבה הבולגקובית, זו גדושת הרגש, החיות, החדות, הפנטזיה והדמיון.
