את הספר המעולה הזה קראתי לפני שנתיים ומאז הוא לא יוצא מראשי, ומתוך הזיכרון הרחוק והמהנה הזה אני אנסה להעביר לכתב את דעתי עליו. הספר הזה, שמבחינתי הוא ספר פילוסופי לכל דבר, מצליח בעזרת סיפור מרתק וחוצה יבשות, להעביר את כל מה שהוא ניסה להעביר מראשיתו, וכל זאת הוא עושה דרך סיפור עלילתי מרתק ומעניין אודות אבא ובן, יחסיהם יוצאי הדופן והיחסים עם הדמויות אשר סובבות אותן. הסופר משאיר אותך כל הזמן עם פה פעור, מלא בשאלות ורצון לשתף את דעתך לגבי כל עניין ועניין אשר עולה ככל שמתקדמת העלילה, שגם היא מרתקת באופן יוצא דופן בייחודיות שלה. כל זה עטוף יפה בפסטורליה אוסטרלית והמון המון פילוסופיה לפשוטי העם. לעזאזל, איך הצליח הסופר לשמור על עניין לאורך כל הקריאה של הספר הארוך הזה, אני לא יודע. מתח, דרמה, קומדיה, הכל יש בספר הנהדר הזה, שכל אחד יכול להזדהות בצורה כזו או אחרת עם הדמויות הראשיות שלו. בקיצור ולעניין, ספר חובה, שישאיר אותך עם המון משפטים לציטוט שתרצה לזכור, המון שאלות חדשות שיצוצו לך בראש ככל שתתקדם בו, ובעיקר ישאיר אותך עם חיוך אחד גדול על גאונותו של הסופר, שמועברת בצורה כל כך פשוטה, שכל אחד ירגיש קצת פילוסוף אחרי שיסגור אותו בפעם האחרונה.

יותר משהספר הזה עשה אותי עצוב, התגובות והביקורות עשו אותי אפילו יותר עצוב. הרי ברור שהספר הזה מרגיש כאילו הוא המשך של ספר אחד ונורא ארוך שנקרא "אילן הייטנר - כי אני מגניב", והרי ברור שבתוך הספר הרדוד והמשעמם הזה יש מסר "נסתר" על החברה הישראלית. הוא לא יכל לעשות את זה יותר גרוע ממה שהוא עשה את זה. שום דבר לא נסתר. הכל גלוי ופתטי וגרוע. ואז אני קורא תגובות על כך שאמנם השפה הספרותית שלו נשמעת אותו הדבר בכל ספר, ואמנם הוא שטחי, אבל היי, לפחות המסר מגניב. ולפחות צחקתי קצת. ואני פשוט לא מסכים. הספר הזה בא להוציא את כולנו אדיוטים, ואני רק אפרגן להייטנר בכך שיש סיכוי שהוא עשה את זה בכוונה. הוא קם בוקר אחד וחשב לעצמו "בוא נראה אם אני יכול לכתוב ספר כל כך גרוע, ועדיין יאהבו אותו". נחשו מה? הצליח לו. הצליח לו בגלל שלא כל הביקורות מסתכמות ב"בזבוז זמן אחד גדול", אלא יש גם ביקורות שאומרות שזה ספר בסדר. וזה לא בסדר. בכלל לא.

יותר משהספר הזה עשה אותי עצוב, התגובות והביקורות עשו אותי אפילו יותר עצוב. הרי ברור שהספר הזה מרגיש כאילו הוא המשך של ספר אחד ונורא ארוך שנקרא "אילן הייטנר - כי אני מגניב", והרי ברור שבתוך הספר הרדוד והמשעמם הזה יש מסר "נסתר" על החברה הישראלית. הוא לא יכל לעשות את זה יותר גרוע ממה שהוא עשה את זה. שום דבר לא נסתר. הכל גלוי ופתטי וגרוע. ואז אני קורא תגובות על כך שאמנם השפה הספרותית שלו נשמעת אותו הדבר בכל ספר, ואמנם הוא שטחי, אבל היי, לפחות המסר מגניב. ולפחות צחקתי קצת. ואני פשוט לא מסכים. הספר הזה בא להוציא את כולנו אדיוטים, ואני רק אפרגן להייטנר בכך שיש סיכוי שהוא עשה את זה בכוונה. הוא קם בוקר אחד וחשב לעצמו "בוא נראה אם אני יכול לכתוב ספר כל כך גרוע, ועדיין יאהבו אותו". נחשו מה? הצליח לו. הצליח לו בגלל שלא כל הביקורות מסתכמות ב"בזבוז זמן אחד גדול", אלא יש גם ביקורות שאומרות שזה ספר בסדר. וזה לא בסדר. בכלל לא.

מה זה ספר? ספר זה בעצם ערימה של דפים לבנים, מקובצים יחדיו, ועל הדפים טבועים כתמים מדיו, בצורת אותיות בשפה כלשהי, וכל כתמי הדיו הללו באים להעביר לך את דבר הכותב. מכאן והלאה, כקורא, אתה רשאי לקחת דבר הכותב לכל מקום אשר תחפוץ. בספר "הדרך", האותיות חודרות לתוכך בצורה יוצאת דופן. למילים יש ריח, לכל משפט יש תחושה חיצונית אשר הוא משרה עליך. הכתיבה המיוחדת במינה של הסופר מלווה אותך לכל אורך הסיפור ובולעת אותך לעולם עם תחושות חיצוניות, ריח, טעם, טמפרטורה וכו'. מעולם לא קראתי ספר אשר העביר לי את האווירה הכללית אשר שוררת בעלילה בצורה כל כך אמיתית וטובה. כל כך אמיתית, עד שהייאוש אשר חווה הדמות הראשית חודרת לתוכך ולא מרפה. אתה מאמין לכל מילה, אתה מאושר איתה כשטוב לה, אתה עצוב כשרע לה, אתה פשוט הופך להיות חלק מהספר. וכל זה קורה בזכות כתיבה מדהימה ונכונה, כמו שמעולם לא קראתי לפני. מעבר למחמאות, הספר עצמו לא נותן לך להתפרע בדמיון ובאפשרויות. ברור לך מההתחלה לאן הוא מוביל ואתה לא מצפה לאיזשהי תפנית בעלילה. הסופר מחזיק אותך כל הזמן מתוח, אך ללא ציפייה שהמתח הזה יתורגם לשמחה. כלל וכלל לא. זה ספר חשוך ומדכא, חד פעמי וקשה לומר שנהניתי ממנו. בעיקר התמסרתי והתמכרתי לסיפור ולדמויות. התמכרתי לכאבם, ורק פיללתי לרגע שיהיה קצת טוב, וכשזה לא מגיע, אתה פשוט ממשיך לשוטט איתם ברחבי ארצות הברית עד הסוף, המר או המתוק, את זה אתם תחליטו.

את הספר המעולה הזה קראתי לפני שנתיים ומאז הוא לא יוצא מראשי, ומתוך הזיכרון הרחוק והמהנה הזה אני אנסה להעביר לכתב את דעתי עליו. הספר הזה, שמבחינתי הוא ספר פילוסופי לכל דבר, מצליח בעזרת סיפור מרתק וחוצה יבשות, להעביר את כל מה שהוא ניסה להעביר מראשיתו, וכל זאת הוא עושה דרך סיפור עלילתי מרתק ומעניין אודות אבא ובן, יחסיהם יוצאי הדופן והיחסים עם הדמויות אשר סובבות אותן. הסופר משאיר אותך כל הזמן עם פה פעור, מלא בשאלות ורצון לשתף את דעתך לגבי כל עניין ועניין אשר עולה ככל שמתקדמת העלילה, שגם היא מרתקת באופן יוצא דופן בייחודיות שלה. כל זה עטוף יפה בפסטורליה אוסטרלית והמון המון פילוסופיה לפשוטי העם. לעזאזל, איך הצליח הסופר לשמור על עניין לאורך כל הקריאה של הספר הארוך הזה, אני לא יודע. מתח, דרמה, קומדיה, הכל יש בספר הנהדר הזה, שכל אחד יכול להזדהות בצורה כזו או אחרת עם הדמויות הראשיות שלו. בקיצור ולעניין, ספר חובה, שישאיר אותך עם המון משפטים לציטוט שתרצה לזכור, המון שאלות חדשות שיצוצו לך בראש ככל שתתקדם בו, ובעיקר ישאיר אותך עם חיוך אחד גדול על גאונותו של הסופר, שמועברת בצורה כל כך פשוטה, שכל אחד ירגיש קצת פילוסוף אחרי שיסגור אותו בפעם האחרונה.

מה זה ספר? ספר זה בעצם ערימה של דפים לבנים, מקובצים יחדיו, ועל הדפים טבועים כתמים מדיו, בצורת אותיות בשפה כלשהי, וכל כתמי הדיו הללו באים להעביר לך את דבר הכותב. מכאן והלאה, כקורא, אתה רשאי לקחת דבר הכותב לכל מקום אשר תחפוץ. בספר "הדרך", האותיות חודרות לתוכך בצורה יוצאת דופן. למילים יש ריח, לכל משפט יש תחושה חיצונית אשר הוא משרה עליך. הכתיבה המיוחדת במינה של הסופר מלווה אותך לכל אורך הסיפור ובולעת אותך לעולם עם תחושות חיצוניות, ריח, טעם, טמפרטורה וכו'. מעולם לא קראתי ספר אשר העביר לי את האווירה הכללית אשר שוררת בעלילה בצורה כל כך אמיתית וטובה. כל כך אמיתית, עד שהייאוש אשר חווה הדמות הראשית חודרת לתוכך ולא מרפה. אתה מאמין לכל מילה, אתה מאושר איתה כשטוב לה, אתה עצוב כשרע לה, אתה פשוט הופך להיות חלק מהספר. וכל זה קורה בזכות כתיבה מדהימה ונכונה, כמו שמעולם לא קראתי לפני. מעבר למחמאות, הספר עצמו לא נותן לך להתפרע בדמיון ובאפשרויות. ברור לך מההתחלה לאן הוא מוביל ואתה לא מצפה לאיזשהי תפנית בעלילה. הסופר מחזיק אותך כל הזמן מתוח, אך ללא ציפייה שהמתח הזה יתורגם לשמחה. כלל וכלל לא. זה ספר חשוך ומדכא, חד פעמי וקשה לומר שנהניתי ממנו. בעיקר התמסרתי והתמכרתי לסיפור ולדמויות. התמכרתי לכאבם, ורק פיללתי לרגע שיהיה קצת טוב, וכשזה לא מגיע, אתה פשוט ממשיך לשוטט איתם ברחבי ארצות הברית עד הסוף, המר או המתוק, את זה אתם תחליטו.