אסף ענברי בחר (בחוכמה) לתאר אירועים מורכבים ודרמות אנושיות גדולות בשפה "רזה", וזה לדעתי חלק מהקסם של הספר. דווקא המשפטים הקצרים והפשוטים, לכאורה, מעבירים את הדרמה הגדולה שבבניית חיי הקיבוץ והמחיר שהחיים האלה גבו מהמייסדים ומהחברים. זה ספר שלדעתי רבים יוכלו להתחבר אליו, גם אם לא גדלו בעצמם בקיבוץ ולא מזדהים באופן אישי עם החוויות המתוארות בו. ספר מעניין, קולח ובהחלט מומלץ

"תארו לכם עולם שבו לכול אדם יש גישה חופשית למכלול הידע האנושי ..."

זהו חזונה של האנציקלופדיה ויקפדיה, החוגגת כעת 14 שנים לפעילותה, ומייצגת את התממשות מהפכת הידע האנושי שהפכך לנחלת הכלל, המאפשרת לכול אחד להגדיר ערכים בצורה דמוקרטית, פריבילגיה שהייתה שמורה בעבר הלא רחוק לאליטות האוניברסיטאית, או בעבר הרחוק יותר לכנסיה, תקופה בה הגישה לידע הייתה נחלת מעטים בלבד.

עלילת הספר הפילוסופית של פטר פרנגה, מתנהלת במאה - 18 בצרפת, היא מתארת את מהפכת הידע הקודמת, מיסוד מפעל האנציקלופדיה הראשונה, כאמצעי להנגשת הידע האנושי לכלל בני האדם, מפעל המייצג את עידן תקופת ההשכלה והנאורות. מהפכה שהייתה כרוכה במאבק אינטלקטואלי ופוליטי ואיימה על סמכותם של הכנסייה והמלוכה, משום שידע הוא כוח.

יתרונו של הספר, הוא תיאוריו המוחשיים של פריז בסוף המאה ה- 18, זאת שעל סף המהפכה הצרפתית, בה ארמונות, וכנסיות מרהיבים, סמטאות צפופות המלאות ברפש וסחי, בה פועל קפה "פרוקופ" התוסס, יושביו האינטלקטואלים, וולטר, רוסו ודידרו מנהלים שיח אינטלקטואלי מרתק ומעורר עניין, שבו עוצבו עקרונות החופש והחירות, והוגדרה מחדש הזכות לאושר האנושי, מניעים משמעותיים למהפכה הצרפתית, שעוד מעט תפרוץ ותשנה את פניו של העולם המערבי.

סיפור העלילה מסופר דרך נקודת מבטה של סופי מלצרית בקפה "פרוקופ", צעירה שפגשה את דני דידרו הפילוסוף שהגה את מפעל האינצלקלופדיה, בין שניהם מפתח סיפור האהבה סוער רווי רגשות, כיאה למהפכנים צעירים. לסיפור הזה גרעין של אמת, דמותה של סופי וולנד הייתה קיימת במציאות, אך מעט ידוע על הדמות האמיתית, בעיקר ממספר מכתבים המתעדים את הקשרים בין השניים, מכאן שהדמות היא בעיקר דמיונית, אך היא מייצגת עובדה מעניינת, למרות שהנשים הודרו מהמהפכה הצרפתית ומהתקופה שקדמה לה, מקצתן מצאו דרך להשתלב לתוכה (כמהפכנית אולאמפ דה גוז' ).

במסגרת הפינה "בוא נחזור למה שלא סיימנו" חזרתי לשיבה להודו. פעם, לפני שנים, קצת אחרי החזרה שלי מהודו ומהמזרח, עת שהספר יצא, גם אני קראתי אותו. הכול היה מעולה, רק שהדימויים של אהובת הגיבור העלו בראשי דימויים של המורה שלי לאנגלית. אומנם היא הייתה מורה מצוינת, אבל כל קשר בין מצוינות לחושניות לא קם ולא נברא בין הצדדים. כך שאחרי מספר תיאורים פשוט לא יכולתי להמשיך בקריאה יותר. יש גבול לדימויים שאני מוכן לשאת.
עכשיו, אחרי מספר שנים שהמורה לאנגלית כבר מודחקת היטב בתאים האחוריים של מוחי, העזתי לחזור כשהפעם ריקי גל היא זו שעולה לי בראש בכל פעם שאהבת הגיבור, דורי, מוזכרת. (נראה לי שהיא שחקה בסרט).
קטונתי מלהעביר בקורת על סופר כמו א.ב. יהושוע. לטוב או לרע. הוא יודע עברית. יודע לכתוב. להשתמש במילים הנכונות. וכנראה גם להעביר סיפור. ואכן, החלק הראשון של הסיפור מצוין. העלילה רצה, הדמויות מלאות ולא שטחיות. הרעיון מושך.
אלא שאחרי השליש הראשון של הספר מגיע המשכו. ש ע מ ו ם !
שעות נדון בקרני השמש הכתומות המרצדות מאחורי ענני הגשם ובקטע הים שניתן לראות ממרפסת הבית. באמת? זו קלאסיקה? התיאורים הללו מוציאים כל אדם מיושב מהדעת.
פעם קראתי בקורת על איזה ספר שהמבקרת טענה בו שהסופרים הישראלים יכולים לתאר על עמוד שלם טיפת גשם הנוזלת על חלון הבית. אבל תיאורים של יחסים הם לא מצליחים.
עמוד שלם הגיבור מתאר את התקרבותו אל אהובתו, איך האור זלג על הקירות ונתן אווירה מיוחדת ואיך הוא ניגש אליה התפשטו ו... זהו. נגמר התיאור. הייתי צריך לקרוא פעמיים את הפיסקה כדי לראות שלא דלגתי על כלום. לא תיאר אפילו נשיקה. כאילו איך אני אמור להתחבר לסיפור האהבה הזה?
ובכלל, כל העלילה נעה יותר מדי לאט. תיאורי ההרהורים שלו מתישים. המעשים שלו, הוא מתחבא מאחורי העץ. שש דפים אחר כך הוא מתחבא מאחורי עמוד. זו כבר סטייה ולא אהבה. ולא ברור כלל מה לשם שמים הוא מצא בה? למה הוא התאהב בה? אין כל חיבור בין הקורא לנקרא.