רומן היסטורי מאלף אודות פרשיה עלומה מן המאה ה-19 שטרם פוענחה - האם וילהלם מוזס שפירא, סוחר העתיקות הירושלמי, היה זייפן עתיקות, או שמא נפל קורבן לעלילותיו של ארכיאולוג בר סמכא בעל שם עולמי? פרשה מרתקת בסוגת רומן וביד אמן(ית), כיתר הרומנים ההיסטוריים של שולמית לפיד. מי שנסחף לסקרנות אודות כל מה שקשור לפרשה, אולי יתעניין גם ב"בת ירושלים הקטנה", ספרה של מרים הרי, בת זקוניו האהובה של שפירא.

סצנה אחת מרבות: המשפחה הולכת לבית המרקחת כדי לטלפן לדודים. מצלמה אינטרנטית לא באה עדיין לעולם, אבל לבשו לאירוע בגדי חג. כי לא בכל יום מטלפנים לדודים. וגם הסתרקו. ובאו, וחייגו, ואמרו שלום, ומה שלומכם, ושלומנו טוב, מקווים שגם אתם בקו הבריאות, והתאמצו חזק חזק למצוא עוד משהו להגיד. כי הרי הודיעו על השיחה במכתב שבועיים מראש, כדי שהדודים יתכוננו ויגיעו לבית המרקחת שלהם בזמן. ועל הכל פרושה תמונת התשתית של עוז הילד: חוט הטלפון היוצא כחץ שלוח מבית המרקחת בירושלים, מעפיל על הרים, גולש מגבעות ומגיע כל עוד רוחו בו לבית המרקחת ביישוב של הדודים, אי שם בעולם הרחב שמחוץ לירושלים. אבל ככה לא כותבים ביקורת. מחר אמחק ואכתוב ברצינות. ואם לא מחר אז מחרתיים. אז למה כתבתי עכשיו? כי לא יכולתי להתאפק. הסצנה הזאת מייצגת לי את הספר. אם חז"ל היו רושמים פתגם בנוסח "איזהו סופר", בטח היו כותבים כך: "איזהו סופר? היודע ללכוד בקצה צפורנו של עטו גרגר קטן, להתבונן בו בזכוכית מגדלת ולראות בו עולם ומלואו, כאילו היה כדור בדולח, ולכתוב על גביו תלי תלים של מילים."

כמו שכבר כתבו כאן, אפרים לא לבד. הייחוד של אפרים הוא בכך שנבחר ע"י מאיר שלו לראות את הדברים אחרת, בעין סלחנית, אופטימית, אובייקטיבית, במקום להמשיך ולסבול לעד. שלו אינו מתיימר להטיף או ללמד, וגם לא שובר את הראש איך לצאת בסדר עם מתנגדי דידקטיות ועם פמיניסטים. הוא רק מספר לפי תומו (כדרכו), וגורם לנו במטה קסם לקנא באפרים. כמו בכתיבתו למבוגרים, גם כתיבתו לילדים מלהטטת בהומור (כנראה עצמי) טבולה במצוקה (או להיפך), מרגשת בנימה הפייסנית ובסופו של דבר גם מלמדת דבר מה מועיל, מבלי שנוכל לטעון נגדה שהיא "דידקטית"...

סצנה אחת מרבות: המשפחה הולכת לבית המרקחת כדי לטלפן לדודים. מצלמה אינטרנטית לא באה עדיין לעולם, אבל לבשו לאירוע בגדי חג. כי לא בכל יום מטלפנים לדודים. וגם הסתרקו. ובאו, וחייגו, ואמרו שלום, ומה שלומכם, ושלומנו טוב, מקווים שגם אתם בקו הבריאות, והתאמצו חזק חזק למצוא עוד משהו להגיד. כי הרי הודיעו על השיחה במכתב שבועיים מראש, כדי שהדודים יתכוננו ויגיעו לבית המרקחת שלהם בזמן. ועל הכל פרושה תמונת התשתית של עוז הילד: חוט הטלפון היוצא כחץ שלוח מבית המרקחת בירושלים, מעפיל על הרים, גולש מגבעות ומגיע כל עוד רוחו בו לבית המרקחת ביישוב של הדודים, אי שם בעולם הרחב שמחוץ לירושלים. אבל ככה לא כותבים ביקורת. מחר אמחק ואכתוב ברצינות. ואם לא מחר אז מחרתיים. אז למה כתבתי עכשיו? כי לא יכולתי להתאפק. הסצנה הזאת מייצגת לי את הספר. אם חז"ל היו רושמים פתגם בנוסח "איזהו סופר", בטח היו כותבים כך: "איזהו סופר? היודע ללכוד בקצה צפורנו של עטו גרגר קטן, להתבונן בו בזכוכית מגדלת ולראות בו עולם ומלואו, כאילו היה כדור בדולח, ולכתוב על גביו תלי תלים של מילים."

סצנה אחת מרבות: המשפחה הולכת לבית המרקחת כדי לטלפן לדודים. מצלמה אינטרנטית לא באה עדיין לעולם, אבל לבשו לאירוע בגדי חג. כי לא בכל יום מטלפנים לדודים. וגם הסתרקו. ובאו, וחייגו, ואמרו שלום, ומה שלומכם, ושלומנו טוב, מקווים שגם אתם בקו הבריאות, והתאמצו חזק חזק למצוא עוד משהו להגיד. כי הרי הודיעו על השיחה במכתב שבועיים מראש, כדי שהדודים יתכוננו ויגיעו לבית המרקחת שלהם בזמן. ועל הכל פרושה תמונת התשתית של עוז הילד: חוט הטלפון היוצא כחץ שלוח מבית המרקחת בירושלים, מעפיל על הרים, גולש מגבעות ומגיע כל עוד רוחו בו לבית המרקחת ביישוב של הדודים, אי שם בעולם הרחב שמחוץ לירושלים. אבל ככה לא כותבים ביקורת. מחר אמחק ואכתוב ברצינות. ואם לא מחר אז מחרתיים. אז למה כתבתי עכשיו? כי לא יכולתי להתאפק. הסצנה הזאת מייצגת לי את הספר. אם חז"ל היו רושמים פתגם בנוסח "איזהו סופר", בטח היו כותבים כך: "איזהו סופר? היודע ללכוד בקצה צפורנו של עטו גרגר קטן, להתבונן בו בזכוכית מגדלת ולראות בו עולם ומלואו, כאילו היה כדור בדולח, ולכתוב על גביו תלי תלים של מילים."

סצנה אחת מרבות: המשפחה הולכת לבית המרקחת כדי לטלפן לדודים. מצלמה אינטרנטית לא באה עדיין לעולם, אבל לבשו לאירוע בגדי חג. כי לא בכל יום מטלפנים לדודים. וגם הסתרקו. ובאו, וחייגו, ואמרו שלום, ומה שלומכם, ושלומנו טוב, מקווים שגם אתם בקו הבריאות, והתאמצו חזק חזק למצוא עוד משהו להגיד. כי הרי הודיעו על השיחה במכתב שבועיים מראש, כדי שהדודים יתכוננו ויגיעו לבית המרקחת שלהם בזמן. ועל הכל פרושה תמונת התשתית של עוז הילד: חוט הטלפון היוצא כחץ שלוח מבית המרקחת בירושלים, מעפיל על הרים, גולש מגבעות ומגיע כל עוד רוחו בו לבית המרקחת ביישוב של הדודים, אי שם בעולם הרחב שמחוץ לירושלים. אבל ככה לא כותבים ביקורת. מחר אמחק ואכתוב ברצינות. ואם לא מחר אז מחרתיים. אז למה כתבתי עכשיו? כי לא יכולתי להתאפק. הסצנה הזאת מייצגת לי את הספר. אם חז"ל היו רושמים פתגם בנוסח "איזהו סופר", בטח היו כותבים כך: "איזהו סופר? היודע ללכוד בקצה צפורנו של עטו גרגר קטן, להתבונן בו בזכוכית מגדלת ולראות בו עולם ומלואו, כאילו היה כדור בדולח, ולכתוב על גביו תלי תלים של מילים."